ארטישוק מלובן
New member
בעיה.
היי כולם.
יש לי בעיה. לפני שאמשיך, אני רק רוצה לציין, יכול להיות שאכתוב דברים שעלולים להיקרא כשחצניים. לא זאת הכוונה. אנא השתדלו להתייחס באובייקטיביות.
התחלתי ללמוד השנה באחת משתי הפקולטות המובילות. לקח לי הרבה זמן להחליט אם זה הכיוון שאני בוחר בו. יש בי סקרנות אינטלקטואלית, אני אוהב ללמוד והרבה תחומים מרתקים אותי. אני רגיל שלימודים באים לי בקלות וידעתי שאוכל לבחור כמעט בכל דבר שארצה. גם הפסיכו' לא הפתיע והוצאתי מעל 740 בלי המון מאמץ. שוב, אני יודע שזה נשמע שחצני אבל חשוב לי לציין את הרקע. בתחומים שמעניינים אותי, ויש הרבה כאלה, אני גומע בשקיקה חומר. בכל מקרה, לא היה ברור לי שאלמד משפטים. בסוף הגעתי למסקנה שזה מתאים לי. התחלתי את השנה עם הרבה ביטחון.
מהר מאוד הביטחון שלי התערער. החוזקות שלי לא באות לידי ביטוי בציונים. זה מאוד מתסכל. אני מקבל ציונים גרועים עד בינוניים בתרגילים ובבחינות (טווח של 60-80 בד"כ). בסדר, אני לא ברק ואפילו לא חשין. אין ספק שיש אצלנו בפקולטה כמה מוחות מבריקים - גם יותר ממני. אבל אני רואה גם תלמידים אחרים, עם תפיסה וחשיבה חלשות משלי, שלפעמים אני אפילו מייעץ ועוזר להם, מוציאים ציונים גבוהים ממני. זאת הרגשה מאוד קשה בשבילי - להיות בקצה הנמוך של הסקאלה. הרגשה שאני לא רגיל אליה. אני מרגיש שזה לא המקום הטבעי שלי. גם אם אני לא חכם כמו שהייתי רוצה לחשוב - אני שווה לפחות ציון ממוצע. זאת אני יודע לבטח. אני לכוד במעגל של תסכול, שמזין קושי, שמזין ציון נמוך, שבתורו מזין עוד תסכול וחוזר חלילה.
ברור שאני עושה פה משהו לא בסדר.
אולי אני פשוט לא כותב טוב? אולי אני פשוט לא מצליח לכתוב מה שהבודקים מצפים למצוא. אולי יש איזשהו גורם חמקמק שנשגב ממני. לפעמים הציונים נראים כל כך שרירותיים. אבל עובדה שתלמידים חזקים מקבלים ציונים גבוהים בקביעות - אז כנראה שהם לא עד כדי כך שרירותיים. לפעמים זה נראה כמו חוסר מזל - הגשתי עבודה דומה מאוד לזאת של תלמיד אחר, הוא קיבל 90 ואני 60. ערערתי לגבי חוסר השוויון והוסיפו לי 2 נקודות וזהו. לפעמים אני מרגיש שאני מבין את החומר ושולט בו אבל איכשהו זה פשוט מתפקשש בציון.
כמו כן, אני מרגיש שהמאמץ שהלימודים דורשים ממני, הוא לא בדיוק מאמץ אקדמי גרידא של למידה והבנה אלא יותר כמו מבחן של סיבולת. סיבולת של עיסוק בחומר שפשוט לא עושה לי את זה. כאילו הקריאה היא פתאום סוג של עינוי. כל עמוד מרגיש כמו טיפוס על הר שאחריו אני צריך הפסקה כדי לנקות את הראש. אני מתחיל לחשוב שלימודי המשפטים היו טעות. אבל אולי זה רק התסכול מדבר? אני כן רוצה לעסוק בזה והתחום הזה כן מושך אותי. הרבה אנשים אומרים שזה תואר לא קשה במיוחד - ואם אני כזה חכם - איך זה כל כך מאתגר אותי? הדבר המוזר הוא שלפעמים יש נושאים שכן מעניינים אותי ואני עדיין לא מצליח לשלוט עליהם לחלוטין. וחוץ מזה, מי שחכם אמור לתפוס בקלות גם משהו שלא מעניין אותו. אבל עדיין מקוננת בי המחשבה, שאם היתה לי תשוקה אמיתית לחומר הנלמד היה הרבה יותר קל, כמו שהתרגלתי במשך השנים. למשל, בתחומים שמרתקים אותי כמו בלשנות או מקרא - אני מרגיש שאולי אצליח יותר. אבל שוב, יכול להיות שזה רק נראה לי ככה מרחוק, וכמו במשפטים, כשאתחיל לקרוא אלפי מאמרים אקדמיים אראה שזה לא מה שחשבתי. מעבר לכך, ברור שלא לכל התלמידים המובילים יש "תשוקה" לחוזים או קניין. לא נראה לי שזה תירוץ משכנע. גם בנושא שמעניין אותי כמו עונשין אני משום מה מאבד את המרצה לחלוטין.
חברים אומרים לי, "עזוב, שנה א' הכי קשה". אולי. אבל זה לא תירוץ - כולם בשנתון הם שנה א' והציונים מתוקננים ככה שזה לא משפיע.
העניין מסתכם בשתי מחשבות צורמות. האחת, שאני מסוגל ליותר, ופשוט לא מצליח ליישם את זה. אם אשנה משהו בדרך הפעולה שלי, זה יתבטא בציונים, אבל אני לא יודע מה לשנות. התפטרתי כבר מעבודה שאהבתי בשביל הלימודים. האם אני צריך להקדיש להם אפילו יותר זמן? זה נראה מוגזם שאקדיש כל רגע פנוי לקריאה. וקריאה היא לא ערובה להצלחה. המחשבה השניה היא שזה כל מה שאני מסוגל אליו. אין לי מה שדרוש כדי להצליח באוניברסיטה. אני תלמיד מתחת לממוצע וכדאי שאנמיך את הציפיות שלי מעצמי בהתאם ואתרגל למציאות.
אני מניח שאין לי שאלה קונקרטית לפורום, אולי רק - כמו שאומרים - "חוו דעתכם".
היי כולם.
יש לי בעיה. לפני שאמשיך, אני רק רוצה לציין, יכול להיות שאכתוב דברים שעלולים להיקרא כשחצניים. לא זאת הכוונה. אנא השתדלו להתייחס באובייקטיביות.
התחלתי ללמוד השנה באחת משתי הפקולטות המובילות. לקח לי הרבה זמן להחליט אם זה הכיוון שאני בוחר בו. יש בי סקרנות אינטלקטואלית, אני אוהב ללמוד והרבה תחומים מרתקים אותי. אני רגיל שלימודים באים לי בקלות וידעתי שאוכל לבחור כמעט בכל דבר שארצה. גם הפסיכו' לא הפתיע והוצאתי מעל 740 בלי המון מאמץ. שוב, אני יודע שזה נשמע שחצני אבל חשוב לי לציין את הרקע. בתחומים שמעניינים אותי, ויש הרבה כאלה, אני גומע בשקיקה חומר. בכל מקרה, לא היה ברור לי שאלמד משפטים. בסוף הגעתי למסקנה שזה מתאים לי. התחלתי את השנה עם הרבה ביטחון.
מהר מאוד הביטחון שלי התערער. החוזקות שלי לא באות לידי ביטוי בציונים. זה מאוד מתסכל. אני מקבל ציונים גרועים עד בינוניים בתרגילים ובבחינות (טווח של 60-80 בד"כ). בסדר, אני לא ברק ואפילו לא חשין. אין ספק שיש אצלנו בפקולטה כמה מוחות מבריקים - גם יותר ממני. אבל אני רואה גם תלמידים אחרים, עם תפיסה וחשיבה חלשות משלי, שלפעמים אני אפילו מייעץ ועוזר להם, מוציאים ציונים גבוהים ממני. זאת הרגשה מאוד קשה בשבילי - להיות בקצה הנמוך של הסקאלה. הרגשה שאני לא רגיל אליה. אני מרגיש שזה לא המקום הטבעי שלי. גם אם אני לא חכם כמו שהייתי רוצה לחשוב - אני שווה לפחות ציון ממוצע. זאת אני יודע לבטח. אני לכוד במעגל של תסכול, שמזין קושי, שמזין ציון נמוך, שבתורו מזין עוד תסכול וחוזר חלילה.
ברור שאני עושה פה משהו לא בסדר.
אולי אני פשוט לא כותב טוב? אולי אני פשוט לא מצליח לכתוב מה שהבודקים מצפים למצוא. אולי יש איזשהו גורם חמקמק שנשגב ממני. לפעמים הציונים נראים כל כך שרירותיים. אבל עובדה שתלמידים חזקים מקבלים ציונים גבוהים בקביעות - אז כנראה שהם לא עד כדי כך שרירותיים. לפעמים זה נראה כמו חוסר מזל - הגשתי עבודה דומה מאוד לזאת של תלמיד אחר, הוא קיבל 90 ואני 60. ערערתי לגבי חוסר השוויון והוסיפו לי 2 נקודות וזהו. לפעמים אני מרגיש שאני מבין את החומר ושולט בו אבל איכשהו זה פשוט מתפקשש בציון.
כמו כן, אני מרגיש שהמאמץ שהלימודים דורשים ממני, הוא לא בדיוק מאמץ אקדמי גרידא של למידה והבנה אלא יותר כמו מבחן של סיבולת. סיבולת של עיסוק בחומר שפשוט לא עושה לי את זה. כאילו הקריאה היא פתאום סוג של עינוי. כל עמוד מרגיש כמו טיפוס על הר שאחריו אני צריך הפסקה כדי לנקות את הראש. אני מתחיל לחשוב שלימודי המשפטים היו טעות. אבל אולי זה רק התסכול מדבר? אני כן רוצה לעסוק בזה והתחום הזה כן מושך אותי. הרבה אנשים אומרים שזה תואר לא קשה במיוחד - ואם אני כזה חכם - איך זה כל כך מאתגר אותי? הדבר המוזר הוא שלפעמים יש נושאים שכן מעניינים אותי ואני עדיין לא מצליח לשלוט עליהם לחלוטין. וחוץ מזה, מי שחכם אמור לתפוס בקלות גם משהו שלא מעניין אותו. אבל עדיין מקוננת בי המחשבה, שאם היתה לי תשוקה אמיתית לחומר הנלמד היה הרבה יותר קל, כמו שהתרגלתי במשך השנים. למשל, בתחומים שמרתקים אותי כמו בלשנות או מקרא - אני מרגיש שאולי אצליח יותר. אבל שוב, יכול להיות שזה רק נראה לי ככה מרחוק, וכמו במשפטים, כשאתחיל לקרוא אלפי מאמרים אקדמיים אראה שזה לא מה שחשבתי. מעבר לכך, ברור שלא לכל התלמידים המובילים יש "תשוקה" לחוזים או קניין. לא נראה לי שזה תירוץ משכנע. גם בנושא שמעניין אותי כמו עונשין אני משום מה מאבד את המרצה לחלוטין.
חברים אומרים לי, "עזוב, שנה א' הכי קשה". אולי. אבל זה לא תירוץ - כולם בשנתון הם שנה א' והציונים מתוקננים ככה שזה לא משפיע.
העניין מסתכם בשתי מחשבות צורמות. האחת, שאני מסוגל ליותר, ופשוט לא מצליח ליישם את זה. אם אשנה משהו בדרך הפעולה שלי, זה יתבטא בציונים, אבל אני לא יודע מה לשנות. התפטרתי כבר מעבודה שאהבתי בשביל הלימודים. האם אני צריך להקדיש להם אפילו יותר זמן? זה נראה מוגזם שאקדיש כל רגע פנוי לקריאה. וקריאה היא לא ערובה להצלחה. המחשבה השניה היא שזה כל מה שאני מסוגל אליו. אין לי מה שדרוש כדי להצליח באוניברסיטה. אני תלמיד מתחת לממוצע וכדאי שאנמיך את הציפיות שלי מעצמי בהתאם ואתרגל למציאות.
אני מניח שאין לי שאלה קונקרטית לפורום, אולי רק - כמו שאומרים - "חוו דעתכם".
