בעיה
אולי תוכלו לעזור לי ולתת לי עצה אובייקטיבית לגבי היחסים שלי עם חבר שלי. הכל מושלם בינינו חוץ מדבר אחד, החברותיות היתרה שלו. אנחנו 7 חודשים ביחד ויצא לנו כמה פעמים לריב על זה. הוא טוען שאני חונקת ומגבילה אותו ולא נותנת לו את העצמאות שהוא צריך ורוצה. כל פעם שהוא בא אלי הוא קודם כל יושב עם ההורים שלי חצי שעה- שעה ואז בא אלי, הרגעים האלה שאני יודעת שהוא פה ויש לו אלף דברים לעשות לפני שהוא בא אלי, הם לא נעימים. אני יודעת שזה יפה שיש לו קשר טוב עם ההורים שלי אבל אני רוצה שכשהוא בא שיהיה איתי, שידבר איתי, אני זאת שחברה שלו. כשאני באה אליו הביתה אני מדברת עם ההורים שלו 10 דקות ועולה אליו לחדר, אני כן רוצה לעלות אליו מהר ולראות אותו. לפעמים אני מרגישה שהוא שוכח אותי. וכשאנחנו הולכים ביחד לאורחים,הם אוהבים אותו, הוא מצחיק, הוא מעניין, הוא מדבר הרבה, ואני בצד, אין כמעט יחס ממנו. גם על זה כעסתי עליו והוא לא הבין. גם כעסתי עליו שהוא הולך לישון כמעט כל יום ב4-5 אחר צהריים ומתעורר ב10 או בבוקר של היום הבא. אין לי חבר כל הזמן הזה, אין עם מי לדבר ועם מי לחלוק חוויות, אלו בערך השעות שאני חוזרת מהלימודים (גם הוא). לפני כמה ימים הוא דיבר בטלפון עם הנציגה של יס והיא התקשרה אליו במשך כמה ימים, אני שמעתי ממנו "היא לומדת משפטים והיא אמרה שלהוט אסור לקחת מכם כמות כזאת של כסף..." לומדת משפטים? אוקיי... אז התקשרתי אליו יותר מאוחר, ביקשתי שיפסיק לדבר איתה ולנסות להוציא בשביל המשפחה שלי חבילה מצויינת. התגובה הייתה בערך "את לא סומכת עלי, זה חונק אותי, הפעם זה ממש מעצבן אותי", אני כבר לא יודעת מה להגיד. קצת קינאתי, הוא צריך להיות מוחמא מזה לדעתי. הבאתי פה בעיקר דוגמאות ללמה הוא מרגיש חנוק, כמובן שגם הוא ביקש ממני דברים בעבר והתעצבן גם עלי, ואני מבקשת מכם שתתנו לי את העצה אם אני בסדר או לא, אולי אני מגזימה וצריכה להרפות קצת ויש הצדק לזה שהוא מרגיש שאני כאילו כמו רס"ר בצבא.
אולי תוכלו לעזור לי ולתת לי עצה אובייקטיבית לגבי היחסים שלי עם חבר שלי. הכל מושלם בינינו חוץ מדבר אחד, החברותיות היתרה שלו. אנחנו 7 חודשים ביחד ויצא לנו כמה פעמים לריב על זה. הוא טוען שאני חונקת ומגבילה אותו ולא נותנת לו את העצמאות שהוא צריך ורוצה. כל פעם שהוא בא אלי הוא קודם כל יושב עם ההורים שלי חצי שעה- שעה ואז בא אלי, הרגעים האלה שאני יודעת שהוא פה ויש לו אלף דברים לעשות לפני שהוא בא אלי, הם לא נעימים. אני יודעת שזה יפה שיש לו קשר טוב עם ההורים שלי אבל אני רוצה שכשהוא בא שיהיה איתי, שידבר איתי, אני זאת שחברה שלו. כשאני באה אליו הביתה אני מדברת עם ההורים שלו 10 דקות ועולה אליו לחדר, אני כן רוצה לעלות אליו מהר ולראות אותו. לפעמים אני מרגישה שהוא שוכח אותי. וכשאנחנו הולכים ביחד לאורחים,הם אוהבים אותו, הוא מצחיק, הוא מעניין, הוא מדבר הרבה, ואני בצד, אין כמעט יחס ממנו. גם על זה כעסתי עליו והוא לא הבין. גם כעסתי עליו שהוא הולך לישון כמעט כל יום ב4-5 אחר צהריים ומתעורר ב10 או בבוקר של היום הבא. אין לי חבר כל הזמן הזה, אין עם מי לדבר ועם מי לחלוק חוויות, אלו בערך השעות שאני חוזרת מהלימודים (גם הוא). לפני כמה ימים הוא דיבר בטלפון עם הנציגה של יס והיא התקשרה אליו במשך כמה ימים, אני שמעתי ממנו "היא לומדת משפטים והיא אמרה שלהוט אסור לקחת מכם כמות כזאת של כסף..." לומדת משפטים? אוקיי... אז התקשרתי אליו יותר מאוחר, ביקשתי שיפסיק לדבר איתה ולנסות להוציא בשביל המשפחה שלי חבילה מצויינת. התגובה הייתה בערך "את לא סומכת עלי, זה חונק אותי, הפעם זה ממש מעצבן אותי", אני כבר לא יודעת מה להגיד. קצת קינאתי, הוא צריך להיות מוחמא מזה לדעתי. הבאתי פה בעיקר דוגמאות ללמה הוא מרגיש חנוק, כמובן שגם הוא ביקש ממני דברים בעבר והתעצבן גם עלי, ואני מבקשת מכם שתתנו לי את העצה אם אני בסדר או לא, אולי אני מגזימה וצריכה להרפות קצת ויש הצדק לזה שהוא מרגיש שאני כאילו כמו רס"ר בצבא.