בעיה רצינית

[עכבר בלי גלגלת]

בעיה רצינית

שלום לכם. אני חדשה פה, ואני מקווה שאולי אוכל לקבל כמה עצות שיעזרו לי. הבעיה שלי היא בעיה שבעבר נפתרה (כנראה שלא), ועכשיו חזרה בגדול. יש לי חבר כבר 5 שנים, אני מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת אותו, מאוהבת בו, חושבת עליו תמיד, היחסים שלנו די טובים, עם עליות וירידות, אבל בנינו לנו בסיס טוב של אהבה וכבוד. קשה לי בקטע של האינטימיות. אפילו נגיעות קלות. לא יכולה לסבול את זה. וזה לא קורה לי רק איתו, גם עם הסביבה הקרובה שלי, כמו חברות, משפחה. לא יכולה להתקרב אליהם. מבחינה פיזית, אני מתכוונת. אני מייד מתקשחת ומתעצבנת. בעבר פתרתי את הבעיה עם טיפול פסיכולוגי(שאני עדיין ממשיכה אותו), והיא כאילו נעלמה. פתאום יכלתי לגעת, ואהבתי שנוגעים בי. אבל עכשיו.... שוב. זה כל כך מפריע לי, והחבר שם לב לזה והוא נותן לי את הזמן שלי, אבל אני יודעת שגם הוא סובל מזה. מה עושים? מישהו אולי עבר תופעה כזאת?

 

[סקארלט אוהארה]

אמממממ

מה זאת אומרת? הייתה תקופה שלא הפריעו לך הנגיעות ופאתום משום מקום חזרה הבעיה עם אינטימיות? קרה משהו שלאחר מכן חזרת להסתגרות שלך או שסתם ביום בהיר אחד? תראי, גם לי היו קצת קשיי אינטימיות פעם, אבל עם הזמן זה עבר. את עדיין נפגשת עם הפסיכולוג? מה הוא אומר על זה?

 

[עכבר בלי גלגלת]

סתם ביום בהיר אחד

ממש כמו שאמרת. יום אחד הכל היה בסדר ולמחרת התחלתי להרגיש את זה שוב. זה נשמע ממש בלתי אפשרי, אבל עברתי על זה הרבה פעמים בראש שלי, כדי לחשוב אולי משהו שקרה שעורר את הבעיה שוב. אני ממש לא יודעת כבר מה לעשות...

 

[סקארלט אוהארה]

אממממ

ולא עלית על שום מקרה יוצא דופן שהביא לשינוי? אולי תחזרי לדבר שוב עם פסיכולוג על זה?

 

[עכבר בלי גלגלת]

דיברתי איתה

והיא אמרה לי שזה יכול להיות תופעת לוואי של כדור חדש שאני לוקחת עכשיו... אז כנראה שכרגע אין מה לעשות אלא לחכות שתופעות הלוואי יעברו לי... בכל מקרה, תודה לכולם על ההתיחסות.

 

[seeyou]

אפילו נגיעות קלות!-../images/Emo140.gif

פעם השתתפתי בקורס ליחסי אנוש אחד הנושאים שנלמד היה פתיחות למגע(מוגבל!) עם הזולת! היינו כ-16 מועמדים,בנים בנות(לרוב) - הינו במעגל עם פנים לחוץ המעגל, כיבוי אורות ואז קיבלנו את הפקודה לנוע בכיתא בכול הכוונים ועם נתקעים אחד בני להתחבק-לא חיבוק של סקס-חיבוק של חברות תרגיל השני-הכול בחושך מוחלט היה לגעת בראש,בפנים,ידיים(לא נגיעות מיניות) בבת הזוג היתה התרגשות רבה והרגשנו חופשים מקרבת הזולת בכלל היה קורס טוב-עשה לי טוב מקרה שלך הוא קשה יותר -אבל יש לי הרגשה שהכול תלוי ברצון שלך להתגבר על הדחף לפעמים נידרשים לקחת תרופא מגעילה מה עושים? סותמים את האף ובולעים הבריאות לפני הכול מגע גופנית (מרצון) זה בריאות לנפש

 

[ניקולי]

זה שאת הולכת

לפסיכולוג זה טוב..משום מה נראה לי שלאחר שהבעיה נפתרה באיזה שהוא שלב.. גרמה לך להפסיק לדבר על זה עם הפסיכולוג שלך וככל הנראה גלשתם לנושאים אחרים.. מה שקורה אצל פסיכולוג זה שאת מתחילה בעיקרון לדבר על הבעיה אך לא ישירות על הבעיה הפסיכולוג הולך איתך סחור סחור בכוונה לקלוע במטרה (הבעיה שלך) לאחר שאת מצליחה להכיר בבעיה שלך ויודעת את הכלים שלך להתמודד עם הבעיה.. את בעצמך מתחילה לשתף את הפסיכולוג שלך בבעיות אחרות שלך שלעמות הבעיה הנוכחית מתגמדות הבעיות האחרות שלא שמת לב אליהם.. ואז זה חוזר חלילה.. כי אז הבעיה "נפתרת" אך לתקופה מאוד קצרה... אסור לך לוותר על כך כי ככל הנראה "הפצע" עדין לא הגליד. את חייבת להמשיך ולדבר על כך.. היום החבר שלך נשאר איתך וחמש שנים זה המון זמן אבל מחר מחרותיים הוא יחפש לו מישהי אחרת שלא תחשבן בקטע. מה שגם את צריכה להכניס לראש שלך אנרגיות חיוביות ולא לחשוב שלילי , תחשבי עד כמה את אוהבת אותו ועד כמה יהיה חבל לך אם תפרדו בגלל בעיה כזאת הוא ימשיך הלאה ואת תהיה "תקועה" עם הבעיה הזאת כל חייך... אנשים אחרים כמו משפחה חברים וכו'.. לא מחייב שיתקרבו אלייך פיזית.. זה כבר דבר שנתון לשיקולך!!!

 

[ניקולי]

ליחה שאני שואלת..

היי שוב אני.. אפשר שאלה???? אמרת שאת הולכת לפסיכולוג... את בטוחה שזה פסיכולוג? ולא פסיכיאטר?? כי אם את הולכת לפסיכולוג אזי פסיכולוג לא מרפא ע"י נתינת כדורים.. שמתי לב שאת אמרת שהתחלת לקחת כדור חדש.. איזה כדור?? האם הכדור גורם לך להיות מדוכאת?? מה שלי ידוע זה שפסיכיאטר נותן כדורים פסיכולוג לא!! פסיכולוג יושב ומדבר איתך, ונותן לך כלים להתגבר על בעיה כזו או אחרת, פסיכיאטר קורא לך לשיחות אך יחד עם זאת נותן לך כדורים להשלמת הטיפול.. בגלל זה אצל פסיכולוג לוקח יותר זמן להרפא... ואם הכדור עושה לך לא טוב הפסיקי אותו..כמובן ביעוץ עם אותו פסיכולוג/פסיכיאטר שנתן לך אותם.. או בכלל זה לא זה ולא זה.. אם לא אז מי כן???

 

[עכבר בלי גלגלת]

את צודקת

זה אכן פסיכיאטר ולא פסיכולוג, יותר נכון פסיכיאטרית... זה פשוט היה נשמע לי מביך מידי, אז בחרתי להשתמש במילה פסיכולוג. בכל מקרה הכדור שאני לוקחת - דפלפט- לאיזון במצבי רוח קיצוניים

 

[ניקולי]

מתוקה....

בחיים אל תתבישי בבעיה שיש לך ואת מכירה בה, הדרך הטובה ביותר להתגבר על הבושה או על הבעיה, זה להכיר בה ולטפל בה, הבושה היא לחיות עם בעיה לנצח להסתתר בגללה ולא לטפל בה, כלומר לדחוק אותה. ואילו את לא רק שמכירה בה את גם מדברת עליה בכל דרך

תראי בקשר לכדורים... קשה לי קצת לחוות דיעה מאחר ואני אישית עברתי מחווה לא נעים...אני מאמינה ששיחות עם פסיכולוג הרבה יותר עוזרות..למעשה הכדורים שאת לוקחת "מאזנים את מצב הרוח" אך מצד שני דוחקים בעיה אחרת, במקרה שלך הבעיה שלך חוזרת להיות כמו שהיתה ואולי אף גרועה מזו.... אני לא רופאה ולא פסיכולוגית, וכמה וכמה שלא פסיכיאטרית, אבל... אני חושבת שעם קצת רצון שבה מתוך ה

תתגברי על הבעיה שלך גם בלי הכדורים

 

[עכבר בלי גלגלת]

תראי,

את בוודאי צודקת. אבל ניסיתי להתמודד עם בעיה שיש לי כל כך הרבה זמן ועם כל כך הרבה דרכים. הכדורים הם הפיתרון האחרון שפניתי אליו, בגלל ששום דבר אחר לא עזר. תודה...

 

[ניקולי]

ועכשיו?

הכדורים עוזרים לך??? הרי שיש לך בעיה ויש לכדורים תופעות לוואי..ראי התופעות לוואי מתבטאות דווקא בבעיה עצמה..אז איפה כאן העזרה?

 

[עכבר בלי גלגלת]

אז זהו, שזו לא היתה הבעיה שבגללה

התחלתי לקחת את הכדורים. הבעיה היא, וזו הפעם הראשונה שאני מביעה את זה במילים, מאניה דיפרסיה. ככה אובחנתי ע"י שני פסיכיאטרים. ובקשר לבעיה הזאת, התחלתי לשים לב לשינוי לטובה... עכשיו, התחלתי לקחת את התרופה לפני שלושה שבועות. אולי אני פשוט צריכה לחכות שיעברו תופעות הלוואי...

 

[איש המערות]

להבדיל אלף אלפי הבדלות (גם ל"עכבר")

על עופרה חזה ז"ל אמרו שהיא מתה מבושה. אני מצטרף לעידוד שלך להתגבר על בושה ועל סטיגמות, להכיר בכך שיש בעיה ולמצוא את הדרך היעילה ביותר לטפל בה. לגבי הכדורים והטיפול הפסיכיאטרי, לפעמים רק סוג זה של טיפול יכול להיות אפקטיבי ובעל תוצאות הנראות לעין בזמן סביר. לא תמיד "קצת רצון" מספיק כדי לשלוט בתגובות ובעוצמתן. מאידך, לדעתי יש שלב בטיפול, לאחר שהותאמו התרופות והמינונים והתפקוד היומיומי חזר לתיקנו (לפחות בפרמטרים החיוניים), שבו אפשר להתחיל בטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול התרופתי. לגבי הבעיה של רתיעה ממגע פיזי שיש ל"עכבר בלי גלגלת", לדעתי יתכן (הדגשה על כך שיתכן בלבד - לא קובע קביעה נחרצת) שיש זכרון ילדות לא נעים (בהמעטה) ממגע, זכרון שהודחק אבל משפיע כך או אחרת על החיים הבוגרים ולא מאפשר אמון במגע פיזי מצד אנשים אחרים. לעניין זה, אם אכן כך הדבר, נדרש אומץ רב להיזכר בטראומה "נשכחת" כזו. יחד עם זאת הדרך היחידה ליצור שינוי היא "להביט בגובה העיניים" אל אותה חוויה ולהשאיר אותה בעבר ולהפסיק לשאת אותה כמשקולת כל החיים. אני מדגיש שאני רק משער שיתכן ומדובר בטראומת ילדות מודחקת. אני מציע ל"עכבר בלי גלגלת" לעיין גם באתר "מקום". אם יש משהו בדברי, יתכן שתמצאי שם מסגרת תומכת שתעזור לך. בהצלחה

 

[ניקולי]

איש המערות

יש משהו בדברייך, רק אתה יודע אומרים אין חכם כבעל נסיון... לפני זמן מאוד ארוך נתפס בי מעין פחד,דיכאוני אחרי לידת בני הקטן, חשבתי לעצמי שזהו מכאן ואילך אני לא בת אדם, קיבלתי כדור (שאת שמו אני לא זוכרת) לאחר כדור וחצי הרגשתי מה שלא הרגשתי מעולם..חשכו עיניי ראיתי כלום...החלטתי להתגבר ולזרוק אותם לפח, כמו שזרקתי אותם ככה פניתי לעצמי למראה ושוחחתי עם עצמי..כן,כן שוחחתי עם עצמי..אמרתי לי "גברתי,את בריאה ושלמה שם דבר בעולם לא יזיז אותך..תמשיכי הלאה את לא זקוקה לכדורים ע"מ להתגבר על פחד או כל בעיה אחרת שיש לך" וכך היה התחלתי לעלות במדרגות מעלה מעלה, ברור שהיתי זקוקה לאיש מקצוע ע"מ לא ליפול אחורה..והתחלתי ללכת מידי שבוע...ולא תאמין במשך שנתיים הלכתי אליה..אומנם הבעיה נפתרה עוד בחצי שנה הראשונה..אבל כ"כ היה לי טוב ללכת אליה...כי אז כבר שוחחנו על הכל גם על הימים המאושרים שלי..למדתי שגם על הימים המאושרים שלי ניתן לדבר בצורה מיוחדת..וככה התגברתי על המון דברים. על כן מנסיוני , ובידיעה שאכן כוח רצון מתגבר על הכל אמרתי את דבריי מלבד זאת יש את העינין של דחיקת דברים מהעבר עוד בילדותנו..וכן אני חושבת כמוך שהבעיה שיש לה היום הינה בעיה שנוצרה מהעבר.. (משקעים מין העבר)...ודרך אגב זה לא מחייב שהיא בעצמה יודעת אותם.. ע"י פסיכולוג המשקע הנ"ל יכול להתפרץ..ואז היא תוכל להתמודד עם זה...או שלא!!

 

[s h o o s h a]

כוח רצון

ישנם מצבים שבהם אין כוחות להגיע אל המראה, להסתכל אל העינים של עצמך ולהתחיל לדבר אתך. ישנם מצבים שאם מישהו קרוב (או לא) לא יתן לך PUSH רציני, לא תעשה דבר ורק תשקע יותר במרה שחורה ומעט הכוחות שעוד נותרו, ילכו ויתפוגגו אף הם. לפיכך, כדי להתחזק ולהיות מסוגלים לעשות את שיחות הנפש האישיות ולהתחזק מספיק כדי לפנות ולקבל חיזוקים של איש מקצוע,(פסיכולוג), יש ראשית, לחזק את הנפש, וחיזוק הנפש נעשית ע"י תרופות, וזו לא בושה ואין מה להרגיש נבוך בשל הטיפול בדיוק כשם שאינך מרגיש נבוך שהנך נוטל כדור לטיפול בלחץ דם/סוכרת/כאב ראש. הטיפולים אמורים להיות במידה ותחת פיקוח וזאת ע"מ לסייע בידי האדם להחלים ממצוקה בה הוא שרוי. לא תמיד שיחות בלבד הם הפיתרון אלא השילוב של השניים. מסכימה אתך בהחלט שדרוש הרבה כוח רצון להתגבר אבל, כאמור, יש והכוח הזה אינו מספיק וצריך לתגבר אותו בעזרה נוספת.

 

[ניקולי]

צודקת ../images/Emo45.gif

 

[איש המערות]

דיכאון אחרי לידה?

אני מניח שזה מה שעברת וכנראה מי שטיפל בך עשה זאת באופן מכני לחלוטין ולא התאים לך את תרופה או המינון המתאים. מכל מקום, מכיוון שבדיכאון אחרי לידה מדובר בתופעות הורמונליות שמתאזנות לאחר זמן מה מצאת את כוחות הנפש לזרוק את הכדור ולהתחיל לטפל בעצמך ולצאת מהדיכאון הנפשי באמצעות שיחות ובחינה עצמית. כל מקרה הינו אינדיבידואלי. מכל מקום, אם קראתי נכון, הרתיעה ממגע היתה אצל "עכבר" עוד לפני הטיפול ורק בשלב מסויים בטיפול היא איפשרה לעצמה מגע פיזי, כך שלא הכדור עשה לה את הבעיה אלא הבעיה היתה שם קודם. הלואי על כל אחד שיוכל למצוא את כוחות הנפש להתגבר לבד או למצוא את הסיוע המתאים (גם לכך נדרשים כוחות נפש), כפי שאת מעידה על עצמך. האיזון הינו עדין והעידוד חשוב ויתכן שגישות מערביות מקובלות (גם תרופתיות וגם פסיכולוגיות) לא נותנות מענה יעיל לכל הבעיות. ראיתי אתמול בערוץ 10 ראיון מרתק של גבי זוהר עם פסיכולוגית בשם בריג'יט קשטן הפועלת באמצעות גישה רוחנית משהו שיש לה אפקטיביות במקרים מסויימים, בייחוד כאשר מדובר בחרדות. שווה לקרוא את המאמר הבא ממעריב שנכתב עליה.

 

[ניקולי]

לאחר בדיקה מעמיקה

לא היה זה דיכאון אחרי לידה.. אומנם זה התחרש אחרי הלידה אבל לא בפרוש לא... היתה לכך סיבה אחרת...

 

[איש המערות]

אוקי

כאשר מדובר בסיבה ותוצאה, הרי שיכולת כנראה להתמודד עם הדיכאון (שהיה תוצאה) על ידי התמודדות עם הסיבה, או פשוט להכיר בסיבה ולהחליט שהיא לא תשפיע היום באופן שישתק אותך. כאשר הסיבה מודחקת, או פיזיולוגית, קשה להתמודד רק על ידי מחשבה והחלטות. כאמור, כל מקרה לגופו ואני שמח שאת מביאה מנסיונך כעידוד לכל מי שחווה קושי מייאש בחייו. זה רק מוכיח שתרופות לא חייבות להיות לכל החיים, ושאפשר "לצאת מזה" גם באמצעים אחרים, בין אם במקום התרופות או במקביל להן.