בעטיפה של ממתק

[xofer]

בעטיפה של ממתק

יש אלבומים שהעטיפה שלהם היא חלק אינטגרלי כל כך מהם, שקשה לדמיין אותם בעטיפה אחרת. היום בעידן הMP3 זה מתחיל ללכת לאיבוד ואת העטיפה הקלאסית, זאת שאתה תולה פוסטר שלה בחדר והולך עם חולצה שלה בגאווה מחליף הוידאו קליפ. זה יכול להיות תצלום טעון של הלהקה או הסולן, עבודת עיצוב שנונה ואפילו משהו שנראה בהתחלה תלוש לחלוטין מהמוזיקה, ואז, לפעמים אחרי שנים, זה פתאום מכה בך ואתה מבין "למה התכוון המשורר". יש להקות (או זמרים\ות, כמובן) ששומרות על קו אחיד או על אומן אחד לאורך כל התקליטים, וכאלה שכל אלבום מקבל מכיוון שונה. עטיפות הופכות לאייקונים, והדוגמא המובהקת ביותר היא פינק פלויד. אשמח לשמוע על עטיפות האלבומים האהובות עליכם, שבהם אתם מרגישים חיבור חזק בין האימג' לצלילים.

 

[epitaph]

דוגמא הכי טובה שיש לי...

 

[LEATHER REBEL]

והנה הבחירה שלי

שם הלהקה: CZAR שם האלבום: CZAR האלבום אמנם שייך לז'אנר ה"אספני", כלומר אחד שבזמן אמת לא מכר הרבה ואפילו נשכח... אבל עובדה שהוא קיים כיום על CD בסאונד טוב מאד (לפחות כשמדובר מהורדה מויניל)... ואחרי כמה האזנות קשה לי לדמיין אותו בעטיפה אחרת. מומלץ לכווווווווווווווולם!

 

[melancholy man]

כמה קלאסיקות

הראשונה, Abraxas של סנטנה, עטיפה צבוענית וקסומה לאלבום מלא בצעבים עזים, הקומפוזיציה המדהימה וערוב הצבעים והדימויים של האומן Mati Klarwein's שצייר אותה עוד ב 1963, היצירה של Klarwein's מתארת הסצנה ברית החדשה בו מודיע המלאך גבריאל לבתולה מרים שהיא נושאת ברחמה את בן האלוהים, סנטנה, שהגיע לסטודיו של האומן לבחור עטיפה לאלבום החדש, נדלק מייד וכמו שהוא אמר, זה מתאים למוסיקה כמו כפפה ליד.

 

[melancholy man]

עוד קלאסיקה

בארי גודבר היה אומן ומעצב צעיר שבחר בסוף שנות השישים לעזוב את האומנות ולמצוא עבודה רגילה הוא מצא לו עבודה כמתכנת בחברת מחשבים שם הוא פגש בחור צעיר בשפ פיטר סיינפלד, כשסיינפלד, יחד עם חבר אחר שלו, התחילו לעבוד על אלבום חדש ללהקה שלהם, הם ביקשו ציור מגודבאר שנתן להם, את אחת העטיפות הכי מזוהות עם עולם הרוק, מתוך אלבום שמזמן נמצא בכל רשימה קלאסית. למרבה הצער, גודבאר שהיה כנראה איש מאוד מוכשר הלך לעולמו זמן קצת אחרי הוצאת האלבום ואין לנו יותר יצירות שלו.

 

[melancholy man]

ואי אפשר בלי

רוג'ר דין... האיש והאגדה, שהעיצובים שלו הם חלק מכל הסיפור של הרוק המתקדם, לא פחות מכל תו שניגנו ריק וויקמן, קית' אמרסון או סטיב האקט, יש אצל דין סוג של יופי טהור שאני מניח שיש אנשים שיכולים לשנוא, אני מוקסם כל פעם מחדש.

 

[melancholy man]

ואם כבר קלאסיקת עטיפות

זה לא מצריך הסבר, הפשטות והדיוק של סטורם ת'ורגסון, מעצב הבית של פינק פלויד, כמו הלהקה עצמה, מדברים בעד עצמם. (העטיפה הזאת אני מוכן להמר, הייתה פוסטר או הוצגה במקום בולט בבית של כמעט כל באי הפורום).

 

[melancholy man]

סתם פופ

אנדי וורהול האיש, האגדה והערפד האמוצניאלי בעוד תרגיל של פופ ארט שנכנס לפנתיאון.

 

[melancholy man]

בחזרה לסיקסטיס

מה שאני באמת אוהב, הם עטיפות פסיכדליות עם המון צבעים ופונט הזה שעובד על גזע המוח כמו שהרואין עובד על נרקומן... העטיפה הזאת היא פרי מכחולו של Martin Sharp האיש שגם אחראי על השיר הכי יוצא דופן בארסנל של קריים: Tales of Brave Ulysses וגם על העטיפה המהפנטת של Wheels of Fire, השיר והעטיפה נולדו כתוצאה מפגישה בינו לבין קלפטון, השאר, כמובן, היסטוריה של רוק, עיצוב ומרצ'נדייז...

 

[melancholy man]

ואחרונה לעכשיו

לא יודע מי עיצב, אבל יופי של עטיפה ליופי של תקליט וכל הקסם של הסיקסטיס וכל הג'אייב הזה...

 

[melancholy man]

ושרשור עטיפות לא יהיה שלם

בלי הדבר המופתי הזה, אגב, מישהו יודע מי אחראי לעיצוב?

 

[צריך שניים למנגו]

מישהו אמר ממתק?

כאחד שמתהדר בעטיפה של אלבום מקועקעת על גבו, אני חושב שאני יכול לתרום את דעתי לשרשור הזה... (את זהות האלבום אשאיר לחשוף בפעם אחרת- הוא לא בדיוק תואם את הגדרות הפורום שאגב קראתי לא מזמן, וזה גם המקום לציין שיש לכם פה קהילת ידע עצומה ונדירה בדפי הרשת... כל הכבוד!) אך הפעם אכתוב על ציור\אלבום אחר: King Crimson - In The Court Of The Crimson King התאהבתי בציור העטיפה בגיל 12 או 13 אני חושב... אם תהיתם, באלבום עצמו התאהבתי בערך 10 שנים מאוחר יותר... אם יש פה כאלו שזוכרים את "סדרת המופת של הBBC" (כן בטח) - שבתות וחגים עם אלון אבוטבול ודרור קרן ששודרה בזמנו בערוץ 3 אז באחת העונות הראשונות הראו את החדר של אחד מהם... וציור הקיר שהיה על אחד מקירותיו מאוד משך אותי זה היה פרצוף סגלגל-בורדו כזה, מכוער והזוי אבל משהו בו ממש תפס אותי אל המרקע...כמובן שמפאת הידע המוסיקלי המצומצם שלי באותה התקופה לא היה לי שמץ של מושג מה פשר העיניים המדהימות והמפוחדות שניצבות מולי. חלפו להן כמה שנים ונתקלתי בציור שוב- הפעם במדף הדיסקים המאובקים בדירה הישנה של אחותי שתיבדל לחיים ארוכים. לאחר כמה שניות של הרהורים פתחתי את הקופסה אל למרבה הפלא- הדיסק עצמו לא היה בפנים, ואחותי לא ידעה איפה הוא. מהציור ההזוי כמובן עדיין נדהמתי ולכן החלטתי לבקש מידידה שתצייר לי אותו על הקיר בחדר. זו כמובן נענתה בחיוב ולאחר מספר שבועות (זה לקח לה ממש הרבה זמן) חדרי התהדר בעטיפה של האלבום המופלא הזה- מבלי ששמעתי ולו רצועה אחת ממנו ! חלפו להן עוד כמה שנים, נסעתי לי לתומי בסיטרואן הישנה שלי (היא עדיין אצלי, היא פשוט ישנה) וכהרגלי בלילות הסקאלה הייתי מכוונת ל-88 FM... הסקאלה של המהירות הייתה מכוונת, אם תהיתם, לבערך 105 קמ"ש, שזה גם המקסימום שהייתה יכולה להגיע... אזני נענגו להן למשמע רוק מתקדם מדהים!! כמובן שהיה זה In the court... לא אשקר לכם, רוק מתקדם הוא ממש לא כוס הוויסקי שלי פרט למספר אלבומים ספציפיים שאותם יכולתי למנות על אצבעות כף ידי אם היא לא הייתה עסוקה על המקלדת... וכך הפך In the Court לאחד האלבומים האהובים עליי בכלל וEpitaph לאחד השירים האהובים עליי... אגב, אני אלכס, מהצפון, השתחררתי לפני שבוע והאמת היא שאני קורא בפורום דיי הרבה זמן ונראה לי שזו ההודעה הראשונה שלי כאן אז... שלום !

 

[צריך שניים למנגו]

וכמובן התמונה....

 

[xofer]

אז מי לוקחת בתור עטיפת כל הזמנים

הבננה של הוולווט, המנסרה של דארק סייד, מלך הארגמן או אולי הלוגושל הסטונס?

 

[xofer]

ומה עם הסקס פיסטולז..

 

[John Barleycorn]

ברוך הבא, אלכס../images/Emo140.gif

וברכות לרגל השחרור

 

[melancholy man]

היי אלכס

איזה מזל שהגעתי בטעות לשער של תפוז וראיתי שם במקרה לינק אלינו אז נכנסתי שוב לשרשור הזה וראיתי את ההודעה שנעלמה ממני. אז גם אני אתן ב

ובברוך הבא, נשמח לקרוא עוד ממך ולשמוע קצת על הטעם שלך. כיף שבאת.

 

[giloni]

הנה אחת שאני מאד אוהב

כמה שעות הקדשתי לעיון בכל הפרטים

 

[giloni]

ועוד אחת

כל ההוד והעליבות של ימי הביניים - בתמונה אחת גם אלבום נהדר כשלעצמו (הטוב ביותר של הלהקה - לדעתי)

 

[giloni]

וכמובן שאי אפשר בלי זה

ויליאם בלייק, בהזמנה מיוחדת של דייב קאזינס...