השמש בהתגלמותה
New member
בסך הכל..אני?
אני כותבת כי אני מרגישה שהפעם אני חייבת להתנקות; ולעשות את זה כמו שצריך, מבפנים. הפעם אני לא אכתוב כמו שאני רגילה, בכתיבה עטופה, כזאת שניתן להבין בהרבה דרכים. הפעם אני רוצה שיבינו אותי כמו שאני מרגישה, רוצה שיקשיבו לי. בבקשה תקשיבו. אף פעם לא הרגשתי שבפנים, מתחת להכל, במקום שבו נמצאת "אני", שוררת שלווה. תמיד מצאתי את עצמי נלחמת. נלחמתי נגד הכל, ובסוף התברר שהמלחמה היא נגדי, רק נגדי. קורות חיי יישארו מחוץ לוידוי, אתחיל ממה שרלוונטי. היום. היום התקלחתי בערך 4 פעמים, אם לא יותר, ולא עשיתי שומדבר מייוחד. קיוויתי שהמים ינקו את מה שלא בסדר בפנים. אני משתדלת להיות ברורה, באמת, אבל זה לא קל. איך אוכל להסביר היטב לאחרים את מה שאינני מבינה בעצמי? זה אי סדר פנימי שקשה להתמודד איתו; אני רוצה להיות בסדר. לא בסדר בשביל מישהו, רק בשביל עצמי. אני מרגישה טובעת, מנסה להרים את הראש, בשביל קצת אוויר, רק קצת. אני רוצה להרגיש תמיד נשית, רוצה לנהל את אורח החיים שמתאים לי. אני רוצה לחיות כמו בחלומות שלי: לאכול ארוחות בוקר עם ירקות, לרוץ בערב. אני לא מכוערת, אפילו לא מתקרבת לכיעור. זה שכנוע עצמי, בוודאי. אני לא מבינה למה יש ימים "טובים" וימים "רעים". אני רוצה להרגיש איתי בסדר תמיד. רוצה תמיד חיוך- כמו שאני תמיד, כמו שמזהים אותי, כמו שאני רוצה ואמורה להיות, למען עצמי, למעני. אני לא רוצה תופעות נפשיות לא מובנות. אני לא רוצה להרוס את עצמי, בדברים הכי קטנים ויומיומיים( והכי חשובים...הם אלה שבונים אותי) ולהתחיל תמיד לבנות מחדש. הרצון שלי, למעני, הוא שלווה בסיסית. אני מדברת על אהבה בסיסית לגוף שלי, למראה שלי, לפנים שלי- לא יותר מדי. אני מדברת על אהבה בסיסית לנפש שלי ושלווה מינימלית. אני לא רוצה להרגיש חסרת שליטה כשמדובר בי. זה מפחיד אותי. אני רוצה להתמודד עם בדידות, עם אנשים, עם החיים. וההתמודדות הנמרצת, הבלתי פוסקת הזאת עם עצמי...נמאסה עליי. אני בדרך הנכונה, אני מוצאת פתרונות. אני בסדר. ואני צריכה חיזוקים והבנה, למרות שגם לי קשה להבין איך אני נשברת ומתרסקת. היום אני בסדר, כי יש לי המון תקווה ותוכניות. אני צריכה השתתפות והבנה, עד כמה שאפשר. אני מרגישה מוזר, כי הנה עוד שלב בהתקדמות שלי. עוד שלב...
אני כותבת כי אני מרגישה שהפעם אני חייבת להתנקות; ולעשות את זה כמו שצריך, מבפנים. הפעם אני לא אכתוב כמו שאני רגילה, בכתיבה עטופה, כזאת שניתן להבין בהרבה דרכים. הפעם אני רוצה שיבינו אותי כמו שאני מרגישה, רוצה שיקשיבו לי. בבקשה תקשיבו. אף פעם לא הרגשתי שבפנים, מתחת להכל, במקום שבו נמצאת "אני", שוררת שלווה. תמיד מצאתי את עצמי נלחמת. נלחמתי נגד הכל, ובסוף התברר שהמלחמה היא נגדי, רק נגדי. קורות חיי יישארו מחוץ לוידוי, אתחיל ממה שרלוונטי. היום. היום התקלחתי בערך 4 פעמים, אם לא יותר, ולא עשיתי שומדבר מייוחד. קיוויתי שהמים ינקו את מה שלא בסדר בפנים. אני משתדלת להיות ברורה, באמת, אבל זה לא קל. איך אוכל להסביר היטב לאחרים את מה שאינני מבינה בעצמי? זה אי סדר פנימי שקשה להתמודד איתו; אני רוצה להיות בסדר. לא בסדר בשביל מישהו, רק בשביל עצמי. אני מרגישה טובעת, מנסה להרים את הראש, בשביל קצת אוויר, רק קצת. אני רוצה להרגיש תמיד נשית, רוצה לנהל את אורח החיים שמתאים לי. אני רוצה לחיות כמו בחלומות שלי: לאכול ארוחות בוקר עם ירקות, לרוץ בערב. אני לא מכוערת, אפילו לא מתקרבת לכיעור. זה שכנוע עצמי, בוודאי. אני לא מבינה למה יש ימים "טובים" וימים "רעים". אני רוצה להרגיש איתי בסדר תמיד. רוצה תמיד חיוך- כמו שאני תמיד, כמו שמזהים אותי, כמו שאני רוצה ואמורה להיות, למען עצמי, למעני. אני לא רוצה תופעות נפשיות לא מובנות. אני לא רוצה להרוס את עצמי, בדברים הכי קטנים ויומיומיים( והכי חשובים...הם אלה שבונים אותי) ולהתחיל תמיד לבנות מחדש. הרצון שלי, למעני, הוא שלווה בסיסית. אני מדברת על אהבה בסיסית לגוף שלי, למראה שלי, לפנים שלי- לא יותר מדי. אני מדברת על אהבה בסיסית לנפש שלי ושלווה מינימלית. אני לא רוצה להרגיש חסרת שליטה כשמדובר בי. זה מפחיד אותי. אני רוצה להתמודד עם בדידות, עם אנשים, עם החיים. וההתמודדות הנמרצת, הבלתי פוסקת הזאת עם עצמי...נמאסה עליי. אני בדרך הנכונה, אני מוצאת פתרונות. אני בסדר. ואני צריכה חיזוקים והבנה, למרות שגם לי קשה להבין איך אני נשברת ומתרסקת. היום אני בסדר, כי יש לי המון תקווה ותוכניות. אני צריכה השתתפות והבנה, עד כמה שאפשר. אני מרגישה מוזר, כי הנה עוד שלב בהתקדמות שלי. עוד שלב...