בסוף השבוע
יעברו ארבע שנים. ארבע שנים תמימות מאז הלכת ממני. והמשכתי בחיי, לומדת, עובדת, מבלה, יוצאת, אפילו זוגיות יש לי. אבל עם זאת לא המשכתי כלל. יש חלק ממני שנתקע שם, בשיחת טלפון מהחבר הטוב שלך שמודיע לי שהוא בא לאסוף אותי להוריך. שמדווח לי בהססנות את דבר הליכתך ממני. ט"ו באייר.... השנה זה יוצא שבת.זה היום שבו נקרע לבי לרסיסים.. וכל כך התאמצתי לאסוף את כל החלקים האלה חזרה ללב פועם אחד וגדול. אבל כנראה שלא ה צלחתי לאסוף את כולם, כי עדיין חסרה לי פיסה אחת גדולה, ולבי - עדיין מדמם. אין יום שעובר שאני לא חושבת עליך, לא מהרהרת בך.. לעיתים קצת יותר רחוקות אני מהרהרת בנו ובמחשבה הנוראית "מה עם לא.." החבר שלי אומר לי שעם כל אקס מיתולוגי הוא יכול להתמודד, אבל הוא לא יודע איך להתמודד עם אדם מת. מה אני אגיד לו? שגם אני לא? הרי זה לא שאחד מאיתנו בחר להיפרד, לסיים את הקשר..ואם היית חי, מי יודע בכלל אם הייתי איתו היום. באיזשהו מקום, אני מאמיהנ שאתה שומר עלי, שאתה תומך בקשר שלי, אולי אפילו אתה שלחת לי אותו? לא יודעת כבר מה לחשוב.. אני מתגעגעת אליך כל יום, כל שעה כל דקה. גם כשאני צוחקת, כשאני מבלה, כשאני הולכת למכולת. יש חלק בי שתמיד יהיה שלך. שתמיד יהיה איתך. באיזה מקום מסתורי שלא תהיה בו כרגע. ארבע שנים. אפילו ההיסטוריה משתנה בארבע שנים.מנהיגים מתחלפים בארבע שנים, מהפכות מתחוללות בפחות מזה, מלחמות מתחילות ומסתיימות.. ורק הכאב הזה לא מוכן לפנות מקומו. אולי אני נהנית בדרכי המעוותת מהכאב הזה. הרי הכאב הזה זה הדבר היחיד שנשאר לי ממך. אתה יודע, לפני כמה ימים יצאנו לפאב עם חברים, אחד מחברי הטובים בא עם אפטרשייב כמו זה שאתה היית נוהג לשים.. באתי אליו בתחילת הערב: אמרתי לו שאני מצטערת אבל לא אוכל להתקרב אליו ולא דיברתי איתו בכל שאר הערב. הרגשתי קצת מפגרת, אבל פשוט לא יכולתי לסבול את הריח שלך על מישהו אחר. הם כבר רגילים לשטויות שלי.. הרי רק השנה הבנתי שאני באמת כואבת אותך. עד עכשיו חייתי במין הדחקה כזו, בבועה אטומה שיצרתי לעצמי, ופתאום אני שוב מרגישה.. גם את האהבה, את השמחה וגם את הכאב והגעגוע. וכאב וגעגוע אצלי אלו המילים הראשונות שיתחברו לשמש האסוציאציות שתצא משמך. ואהבה. אהבה שתישאר כנראה אין סופית.. השנה בפעם הראשונה נתתי לך ללכת, שיחררתי אותך מהבועה הפרטית שלי. מצד אחד אני תוהה אם לא היה כדאי שלא להכיר אותך לעולם כדי לא לחוות את הצער הזה, ומצד שני איך יכולתי לוותר על חוויה נדירה של להכיר איש מופלא כמוך? ארבע שנים. ורק מנהיג הכאב הפרטי שלי לא התחלף. אוהבת אותך לנצח, שרון.
יעברו ארבע שנים. ארבע שנים תמימות מאז הלכת ממני. והמשכתי בחיי, לומדת, עובדת, מבלה, יוצאת, אפילו זוגיות יש לי. אבל עם זאת לא המשכתי כלל. יש חלק ממני שנתקע שם, בשיחת טלפון מהחבר הטוב שלך שמודיע לי שהוא בא לאסוף אותי להוריך. שמדווח לי בהססנות את דבר הליכתך ממני. ט"ו באייר.... השנה זה יוצא שבת.זה היום שבו נקרע לבי לרסיסים.. וכל כך התאמצתי לאסוף את כל החלקים האלה חזרה ללב פועם אחד וגדול. אבל כנראה שלא ה צלחתי לאסוף את כולם, כי עדיין חסרה לי פיסה אחת גדולה, ולבי - עדיין מדמם. אין יום שעובר שאני לא חושבת עליך, לא מהרהרת בך.. לעיתים קצת יותר רחוקות אני מהרהרת בנו ובמחשבה הנוראית "מה עם לא.." החבר שלי אומר לי שעם כל אקס מיתולוגי הוא יכול להתמודד, אבל הוא לא יודע איך להתמודד עם אדם מת. מה אני אגיד לו? שגם אני לא? הרי זה לא שאחד מאיתנו בחר להיפרד, לסיים את הקשר..ואם היית חי, מי יודע בכלל אם הייתי איתו היום. באיזשהו מקום, אני מאמיהנ שאתה שומר עלי, שאתה תומך בקשר שלי, אולי אפילו אתה שלחת לי אותו? לא יודעת כבר מה לחשוב.. אני מתגעגעת אליך כל יום, כל שעה כל דקה. גם כשאני צוחקת, כשאני מבלה, כשאני הולכת למכולת. יש חלק בי שתמיד יהיה שלך. שתמיד יהיה איתך. באיזה מקום מסתורי שלא תהיה בו כרגע. ארבע שנים. אפילו ההיסטוריה משתנה בארבע שנים.מנהיגים מתחלפים בארבע שנים, מהפכות מתחוללות בפחות מזה, מלחמות מתחילות ומסתיימות.. ורק הכאב הזה לא מוכן לפנות מקומו. אולי אני נהנית בדרכי המעוותת מהכאב הזה. הרי הכאב הזה זה הדבר היחיד שנשאר לי ממך. אתה יודע, לפני כמה ימים יצאנו לפאב עם חברים, אחד מחברי הטובים בא עם אפטרשייב כמו זה שאתה היית נוהג לשים.. באתי אליו בתחילת הערב: אמרתי לו שאני מצטערת אבל לא אוכל להתקרב אליו ולא דיברתי איתו בכל שאר הערב. הרגשתי קצת מפגרת, אבל פשוט לא יכולתי לסבול את הריח שלך על מישהו אחר. הם כבר רגילים לשטויות שלי.. הרי רק השנה הבנתי שאני באמת כואבת אותך. עד עכשיו חייתי במין הדחקה כזו, בבועה אטומה שיצרתי לעצמי, ופתאום אני שוב מרגישה.. גם את האהבה, את השמחה וגם את הכאב והגעגוע. וכאב וגעגוע אצלי אלו המילים הראשונות שיתחברו לשמש האסוציאציות שתצא משמך. ואהבה. אהבה שתישאר כנראה אין סופית.. השנה בפעם הראשונה נתתי לך ללכת, שיחררתי אותך מהבועה הפרטית שלי. מצד אחד אני תוהה אם לא היה כדאי שלא להכיר אותך לעולם כדי לא לחוות את הצער הזה, ומצד שני איך יכולתי לוותר על חוויה נדירה של להכיר איש מופלא כמוך? ארבע שנים. ורק מנהיג הכאב הפרטי שלי לא התחלף. אוהבת אותך לנצח, שרון.
