בסוף השבוע

שרון ש

New member
בסוף השבוע

יעברו ארבע שנים. ארבע שנים תמימות מאז הלכת ממני. והמשכתי בחיי, לומדת, עובדת, מבלה, יוצאת, אפילו זוגיות יש לי. אבל עם זאת לא המשכתי כלל. יש חלק ממני שנתקע שם, בשיחת טלפון מהחבר הטוב שלך שמודיע לי שהוא בא לאסוף אותי להוריך. שמדווח לי בהססנות את דבר הליכתך ממני. ט"ו באייר.... השנה זה יוצא שבת.זה היום שבו נקרע לבי לרסיסים.. וכל כך התאמצתי לאסוף את כל החלקים האלה חזרה ללב פועם אחד וגדול. אבל כנראה שלא ה צלחתי לאסוף את כולם, כי עדיין חסרה לי פיסה אחת גדולה, ולבי - עדיין מדמם. אין יום שעובר שאני לא חושבת עליך, לא מהרהרת בך.. לעיתים קצת יותר רחוקות אני מהרהרת בנו ובמחשבה הנוראית "מה עם לא.." החבר שלי אומר לי שעם כל אקס מיתולוגי הוא יכול להתמודד, אבל הוא לא יודע איך להתמודד עם אדם מת. מה אני אגיד לו? שגם אני לא? הרי זה לא שאחד מאיתנו בחר להיפרד, לסיים את הקשר..ואם היית חי, מי יודע בכלל אם הייתי איתו היום. באיזשהו מקום, אני מאמיהנ שאתה שומר עלי, שאתה תומך בקשר שלי, אולי אפילו אתה שלחת לי אותו? לא יודעת כבר מה לחשוב.. אני מתגעגעת אליך כל יום, כל שעה כל דקה. גם כשאני צוחקת, כשאני מבלה, כשאני הולכת למכולת. יש חלק בי שתמיד יהיה שלך. שתמיד יהיה איתך. באיזה מקום מסתורי שלא תהיה בו כרגע. ארבע שנים. אפילו ההיסטוריה משתנה בארבע שנים.מנהיגים מתחלפים בארבע שנים, מהפכות מתחוללות בפחות מזה, מלחמות מתחילות ומסתיימות.. ורק הכאב הזה לא מוכן לפנות מקומו. אולי אני נהנית בדרכי המעוותת מהכאב הזה. הרי הכאב הזה זה הדבר היחיד שנשאר לי ממך. אתה יודע, לפני כמה ימים יצאנו לפאב עם חברים, אחד מחברי הטובים בא עם אפטרשייב כמו זה שאתה היית נוהג לשים.. באתי אליו בתחילת הערב: אמרתי לו שאני מצטערת אבל לא אוכל להתקרב אליו ולא דיברתי איתו בכל שאר הערב. הרגשתי קצת מפגרת, אבל פשוט לא יכולתי לסבול את הריח שלך על מישהו אחר. הם כבר רגילים לשטויות שלי.. הרי רק השנה הבנתי שאני באמת כואבת אותך. עד עכשיו חייתי במין הדחקה כזו, בבועה אטומה שיצרתי לעצמי, ופתאום אני שוב מרגישה.. גם את האהבה, את השמחה וגם את הכאב והגעגוע. וכאב וגעגוע אצלי אלו המילים הראשונות שיתחברו לשמש האסוציאציות שתצא משמך. ואהבה. אהבה שתישאר כנראה אין סופית.. השנה בפעם הראשונה נתתי לך ללכת, שיחררתי אותך מהבועה הפרטית שלי. מצד אחד אני תוהה אם לא היה כדאי שלא להכיר אותך לעולם כדי לא לחוות את הצער הזה, ומצד שני איך יכולתי לוותר על חוויה נדירה של להכיר איש מופלא כמוך? ארבע שנים. ורק מנהיג הכאב הפרטי שלי לא התחלף. אוהבת אותך לנצח, שרון.
 

גריני

New member
שרון

לכאב ולגעגוע..... אין מילים ורק רציתי להגיב - לחברך - על ה"התמודדות" עם אקס מיתולוגי - שמת: לא מתמודדים - מתיידדים! לומדים לראות בו מעין חבר נסתר. כשאני למדתי לראות "בה" שותפה/חברה - הכל נהיה קל יותר. קבלי חיבוק ושיהיה לך רק טוב, גריני
 
לשרון

אני קוראת את דבריך ומקווה שלא להאמין אני עוד מנסה לחשוב שהזמן יעזור, שהרי כולם אומרים שאת עוד צעירה, את עוד תתחתני ויהיה לך בית שמח ומאושר, את תלדי ילדים ולא תחשבי שוב עליו כל יום, באמת האמנתי, חשבתי שהגעגוע אליו ישאר תמיד אבל הגעגוע לחיבוק, למישהו שאכפת לו רק ממך- כל זה יום אחד יגמר. אני עוד חדשה יחסית ולכן אני מנסה לחשוב איך זה יראה בעתיד, שהכאב שלי, כמה שהוא קשה ועצום היום ידחק לפינה לטובת החיים הרגילים, השגרה. אז מה קורה באמת אחרי כמה שנים? האם הלילות שוב חוזרים להיות כאלה שישנים בהם? האם חוזרים הכוחות לעשות שוב את הדברים הרגילים ? הזדהיתי כל כך עם הדברים שלך והם נכונים כל כך היום, אבל באמת זה לא משתנה? באמת אי אפשר לומר שזה הופך להיות "בסדר?"
 
לקולינרית

סליחה שאני מתפרצת, כאילו לשיחה פרטית. אני כאן כמעט כל הזמן, למרות שלא כותבת. אני לא חושבת שאי פעם הדברים חוזרים להיות ´בסדר´ אם את מתכוונת ל´בסדר´ של פעם, של לפני. כן חוזרים מדי פעם לישון בלילה. יש עכשיו ´בסדר´ אחר , בסדר של אחרי... את יודעת אפילו מתאהבים. כן אני התאהבתי. היה נפלא, כל עוד היה. אח"כ נגמר. הכאב והגעגוע - עם הזמן הם מתעצמים. אני למדתי לחיות איתם, לא לנסות לגרש אותם. את יודעת, לרכבת יש שני פסים, אני הולכת עם רגל ימין על הפס הימני - פס המוות - האלמנות והשכול (כן, אני גם אם שכולה), ואילו רגל שמאל על הפס השמאלי - פס החיים - הבנות, הנכדים, השמש, והציפורים וכל הדברים היפים. רגל פה רגל שם... כל הזמן. כל הזמן. על זמן לא מדברים. ובכלל אין ´חוקים´. לכל אחד הדרך שלו, הכוחות שלו, הזמן שלו. ואשר למה שהיה פעם... זה היה לפני ´המבול´. שום דבר לא יהיה כמו שהיה. הכל יהיה אחר. עזרתי לעצמי כאשר הפסקתי לחשוב במושגי ´לפני - טוב´ ´אחרי - רע´. לא הכל היה טוב לפני, ולא הכל רע אחרי. (נולדו לי נכדים - זה רע ? לא זה טוב ! זה נהדר !) נדמה לי שמילת המפתח היא אחר הכל אחר מקווה שלא בילבלתי אותך עוד יותר ורד ע.
 
אממ..

גם סליחה שאני מתפרצת. קודם כל להגיד לך אהלן ולחבק.. וגם.. כי אני כן חושבת שדברים יכולים לחזור להיות "בסדר". גם אחרי המבול.. גם אחרי שהחיים נחצו לשניים. אחרת.. כן. בטח ובוודאי שאחרת. אז מה אם יש נפילות וכאבים וגעגועים ותקופות של בונקר! מה?! רק למי שאיבד או שכל יש אותם? ומה עם הדברים הטובים שיכולים לקרות? ולא שאני מאחלת למישהו לעבור אותם בהתנדבות.. אלא על משקל.. אם כבר.. אז כבר.. ובהמשך למה שגריני (הי לך) כתבה על ההתיידדות עם האקס.. מה עם ההתיידדות עם הכאב. ועם האובדן. ועם המוות. ותגידי.. מה את עושה בהתמזגויות של המסילה עם מסלולים אחרים? שפגאט? או.. זאת אומרת.. איך בוחרים? והבחירות.. לא יותר חכמות ונכונות? והערך של החיים לא יותר מוחשי וברור? והיכולת להבחין בין עיקר וטפל לא יותר גדולה? והחיבוק עם הילדים לא יותר חם ועמוק? והצחוק.. כשמגיע.. לא שווה לך יותר? נכון שבמקרה הזה יותר עדיף להיות "יותר טיפש" ובלי ה.."חוויה". אבל אם כבר.. למה שלא יהיה בסדר? למה שלא יהיה טוב? אחרת. כן. אבל בסדר.
 
../images/Emo140.gif

היי אחת, כל כך מתגעגעת. ליכולת שלך להכיל כל אחד ולהגיב בהתאם. את משהו. ורד ע.
 

אורי_ח

New member
היי ורד עצובה / מחייכת

תפס אותי הדימוי שלך של ללכת על הפסים. הוי, כמה אני אהבתי פעם ללכת על הפסים. ומי לא? נזכרתי וחשבתי על ההורים שלי. אבא שלי הלך על פס יחיד. הלך ובכה, הלך ובהה במה שנראה לו חוסר טעם, חוסר תוחלת. זו הייתה הבחירה שלו ומי אני שאשפוט. לפני שלוש שנים והוא בן 80 הגיעה מסילת חייו אל תומה, ואני רק מקווה שמעבר לבלתי נודע הוא מהלך עכשיו על גבי מסילה חדשה ומאירת פנים. אמא שלי: בשבוע הבא ימלאו לה 80 שנה. 35 שנה היא הולכת על הפסים. הפס הראשון - קרע בעורק הראשי של הלב. והפס השני - גינה ונגינה, תפירה ובישול, לימוד מחשב וכמובן משפחה ונכדים. אישה גיבורה שהגיעה לגבורות. אילו רק ידעתי להגיד לה את הדברים האלה שאני יכול לומר פה, מבלי שהיא תגיד "אֶהה..." בתוספת תנועת היד המבטלת הזו... לשרוד, לא רק פיזית, אלא גם למצוא טעם בחיים של "אחרי" תלוי בעיקר בבחירה. ובחירה, כמו שמש שעולה במזרח, נעשית כל בוקר מחדש. קשה, אך אפשרי. שבת שלום, אורי
 
היי אורי

כמה טוב להיות כאן, שוב. ואכן אתה צודק : הבחירה היא עיקר העיקרים. לבחור כל בוקר מחדש בשמש ובציפורים ! למרות הכל...! שבת שלום. ורד ע.
 
לך ש"מהצד"

את הרי יודעת שאני אפילו לא מהצד...אלא מבחוץ.. אבל גם ככזו שאיתכם כבר קמעה מרגישה יותר את הערך את החיות את הרצון לעשות ולחוות את הבן שלי שפתאום מתרפק ללא סיבה(איזה כייף זה) את עצמי שנהיית אחרת... מהר מהר להיות יותר פתוחה יותר לדבר יותר להגיד יותר להקשיב,להיות סובלנית, לראות את הירח בשמיים והעננים סביב יותר לחיות..עוד יותר (הובנתי?) שיהיה רק טוב והרבה לכולם א מ ן
 
לשרון

כל כך יודעת מה את אומרת... יופי לך שיש לך בן זוג חדש. שימרי שלא יהיה ממלא מקום...אלא בן זוג חדש. וצודקת אחת מהצד (שאיננה כלל בצד) שעם אקס מת צריך להתיידד ולא להתמודד. ורד ע.
 
אופס - סליחה

טעות שלי, זאת גריני שכתבה על האקס המת ולא אחת מהצד. סליחה. ט.ל.ח ורד ע.
 

שרון ש

New member
כל כך..

אתן כל כך צודקות... זה באמת כמו שאחת עצובה תיארה את זה.. חוזרים לישון בלילה, חוזרים להרגיש אפילו.. חוזרים לחיות, אבל זה הכל אחרת.. הגעגוע פשוט הופך להיות חלק מהחיים.. "צחקתי " פעם (מוות קרוב יכול להפוך אדם למאוד ציני..) ואמרתי שזה חלק מהתיאור שלי: משהו בסגנון נחמדה, ספונטנית, בעלת חוש הומור, ומתגעגעת. נורא מתגעגעת.זה פשוט חלק ממני. החבר שלי, ההתמודדות מבחינתו היא שזה לא מישהו שנפרדתי ממנו, והיום אני איתו. אני לא נפרדתי ממנו מרצוני, ולכן קשה לו עם זה. הוא יודע שאני לעולם לא יאהב רק אותו, לעולם לא אהיה רק שלו, אני חושבת שעם זה קשה לו, אבל הוא יודע שזה חלק ממני לטוב ולרע. וכן יש בזה גם טוב, כי האיש המדהים ההוא שהלך ממני לפני ארבע שנים כל כך הוסיף לי, לימד אותי, ואם החבר הנוכחי שלי אוהב את מי שאני היום, וחלק ממי שאני היום זה כתוצאה מאותו יום ארור.... אני יאהב אותו להצח, אני אתגעגע לנצח, אני אבכה את מותו אבל אני גם ממשיכה בחיי. כל כך צדקת אחת עצובה.. ממשיכה , אבל אחרת... כמה זמן חיפשתי את ההגדרה הזו, רק שלא היו לי מילים עבורה. תודה.
 
למעלה