בני בן 27 התאבד

[סוזי10]

בני בן 27 התאבד

הוא התאבד בתליה ביום שישי שעבר ב 15.7.06 לאחר שהיה שרוי בדיכאון עמוק קרוב לשנה . שום טיפול תרופתי לא עזר וגם טיפול בנזעי חשמל לא עזרו . כולל רבנים ופסיכאטרים מהשורה הראשונה . הוא השאיר מכתב ממש לא אישי אבל כתב שהוא סולח ומוחל למי שפגע בו ומבקש שיסלחו לו אם פגע במישהו. היום קמנו מהשבעה ואני מרגישה שלווה מאד. לא כואבת לא מרגישה מצוקה. ולא בוכה. כמובן שכבר שנה הוא איים שיתאבד. היתכן שאני לא נורמלית ? אני פשוט שמחה מאד מאד שהוא לא סבל.עברה עלינו שנה של גהנום ואפילו היו רגעים שאמרתי לעצמי . מה הוא צריך את החיים האלה בכלל הוא אומלל סובל וכואב וגם לא רוצה בכלל לחיות.במשך כל הנה אמר שבסופו של דבר יתאבד , אמר ועשה. במכתבו כתב שלא נצטער יותר מדי כי הוא עוזב את העולם בשמחה. מישהו יכול להסביר לי איך אני מרגישה ממש כאילו כלום? תודה

 

[magenta73]

קודם כל משתתפת בצערכם.

דבר שני דיכאון היא הפרעת נפש קשה, ומסוכנת, במיוחד בגלל העובדה שהיא מביאה להתאבדות. וכן, קשה לפעמים לצאת ממנה, במיוחד אם זה דיכאון קליני. לפעמים באמת טיפול לא עוזר. אל תכעסי עליו ואל תכעסי על עצמך. הייתי מציעה לך לפנות לפורומים יותר מקצועיים, או שיותר נוגעים בנושא, אני רואה שכבר כתבת בכמה. אז אני מפנה אותך גם לייעוץ פסיכולוגי. את לא לא-נורמלית. התגובה שלך יכולה לנבוע מכמה דברים, (פרויד קורא לזה מנגנוני הגנה.) משמע - החוויה לא נעימה ומאיימת, הרגשות עזים מידי ומפחידים מידי ולכן, פונים לכמה דרכי התמודדות... אולי התגובה שלך באמת יכולה לבוא מהשלמה. אבל לא נראה לי שאפשר ממש, ממש, ממש להשלים עם דבר כזה. לא חשוב כמה הוא סבל. תמיד יש את התקווה... מה שיותר נראה לי שהתגובה שלך יכולה לבוא מהלם, ואז את רק מדברת בצורה "ריאלית" על מה שהיה, אבל עסוקה בלהדחיק את הרגשות. (מה שנקרא ריחוק), כי הם קשים מידי/כואבים מידי וכו'. אולי את כועסת עליו, יותר נכון כועסת על עצמך, שלא עשית מספיק, ולא מוכנה להתמודד עם הרגש הזה של האשמה ולכן את מכחישה רגש... לא יודעת, אם באמת לא היית מרגישה כלום, לא היית כותבת... זאת התחושה שלי. אני מציעה לך ללכת לפגישת ייעוץ/טיפול. אולי קבוצת תמיכה. מה שאתם עוברים עכשיו הוא לא קל. מה שאת עוברת, כאמא, הוא בטח לא קל. הרגשת אכזבה מעצמך, בתפקיד האם. ואובדן של ילד... מחזקת את ידייך.

 

[מלאכי עליון]

משתתפת בצערכם וכאבכם../images/Emo201.gif

אולי זה ההלם, אולי לא הפנמת עדיין שזה קרה, אולי הדחקת את זה. תני לעצמך זמן לעכל הכל, התייעצי עם מומחים כדי להבין מה קורה לך. וכמובן, שאנחנו פה עבורך

 

[הtרמפיסטית]

את בסדר גמור

וגם אני, כשאבי נפטר, אפילו קצת שמחתי. כנראה שהעולם לא מקבל את זה שאנחנו שמחים כשאנשים מסיימים את תפקידיהם בעולם ועוברים הלאה. הוא סבל, ועכשיו אני מקווה בשבילו שהוא נמצא במקום יותר טוב, במקום שהוא לא סובל. אז למה להיות עצובים? על מה להיות עצובים? הרי תמיד ישארו הזכרונות מהימים הטובים (ואולי גם הרעים), ותמיד נדע שזכינו להכיר את האדם שאיבדנו. אם אנחנו עצובים על מוות של מישהו- לדעתי זה אפילו קצת אגואיסטי, כי כאילו נטשו אותנו, ובעצם, מה זה אומר? שהוא היה "שלנו"? הרי אף אחד בעולם הזה לא באמת "שלנו". לכל אחד בעולם הזה יש חיים נפרדים, אנחנו ישויות נפרדות אחד מהשני, ומי שלא מבין את זה ומנסה "לשלוט" באחר, בייחוד אם האחר הוא בן משפחה קרוב, עושה עוול. אנחנו יכולים לתת עצות, יכולים להסכים או לא להסכים, אבל מי שבסוף עושה את הבחירות ומתמודד עם התוצאות זה האחר, לא אנחנו. במקרה שלך- בנך פשוט החליט לשים קץ לסבלו, שלא היה לו מזור בדרך אחרת. אני לא חושבת שהוא היה רוצה שתשבי לבכות כל היום. בלי להכיר אותו ואותך, אני מניחה שהוא היה רוצה שתמשיכי הלאה בחייך, תעזרי באנשים אם את צריכה, ותזכרי אותו כבן אדם טוב שהיתה לך הזכות להכיר. מחזקת את ידך מרחוק.