אני מעולם לא הפרעתי
אבל אז לא היתה מודעות...
מסתבר שסבתא שלי, עוד בשנות ה-90', אחרי שהאזינה לכל מיני תוכניות רדיו בנושאי חינוך ופסיכולוגיה, רמזה לאמא שלי שכדאי לקחת אותי לאבחון כלשהו. זה נודע לי רק לפני שנה-שנתיים. מה שאומר שאמא שלי לא עשתה כלום בנדון. מן הסתם חזרה ואמרה לסבתא שלי ש"הילדה מאוד חכמה. ויופי שהיא לא מתחברת לכל אחד כי רוב הילדים טיפשים". ההסתגרות שלי נתפסה בעיניה כסנוביזם חיובי....
היום, לאור המודעות שיש לאנשים, עם התנהגות כמו שלי בשנות הילדות ושנות ההתבגרות - אין מצב שאמא ממוצעת לא היתה לוקחת ילדה לפחות לכמה פגישות אצל פסיכולוגית בשביל להבין "למה היא מתנהגת ככה". ילדה שקטה מדי (לא מדברת בכיתה. חברה אחת בלבד. ללא פעילויות חברתיות אחה"צ. לא הולכת לחברות כמעט אף פעם, ואם כבר הולכת למישהי ספציפית - נכנסת לבית, תופסת ספר, ועד סוף הביקור "אין עם מי לדבר) ילדה כזאת בהחלט תוגדר עם קשיים חברתיים או מוזרות חברתית כלשהי
מאידך הבת שלי, יחסית אלי בגיל הזה, היא הרבה יותר חברותית. אין לה חזרתיות בדיבור/תנועה/מנהגים, אבל בגיל שנתיים כשעברה ממשפחתון לגן, היה ברור שההתנהגות שלה שונה. היה לה אוצר מילים ממוצע לגילה אבל היא השתמשה בו במינימום. היתה מטפסת על מגדלי רהיטים לאסוף את המוצץ שלה במקום לבקש מהצוות. הולכת לאן שבא לה ולא נשארת במתחם הקטנים. בזמני הריכוז לא יכלה/הסכימה לשבת, היתה עומדת מול הגננת ומקשיבה, מסתירה לכולם. בתחילת השנה לעיתים לא היה ברור אם היא מבינה הוראות כי לא הגיבה בהתאם. בהתחלה לא הגיבה לנוכחות ילדים אחרים וגם לא התייחסה כל כך לצוות. כשילדים אחרים היו פונים אליה או שהיתה מגיבה לזמן קצוב או מתעלמת.
בעצם היה דבר חזרתי אחד: כשהיתה מתעצבנת במקום להסביר מה מרגיז אותה או לפחות להגיד "אוף" או "די", היא היתה צועקת "חטפני, אסור לך לחטוף"
אז על סמך זה קיבלה PDD NOS. הרי פעם לא היית חייב לענות על כל הקריטריונים בכדי להכנס לספקטרום.....
עברו שנתיים ובינתיים הכל השתפר. אין לה בעיה לגשת ולבקש, להסביר, לדבר. לשתף ברגשות להסביר למה היא כועסת. יש לה חברים בגן. יש לה אוצר מילים נרחב. היא מאוד אוהבת לשתף פעולה ולהשתתף בכל פעילות. הגננת טוענת היא "מדברת לעניין". הדבר היחיד שהגננת יכלה להצביע עליו כרגע הוא חוסר היכולת לשבת על כסא במפגשים וסף תסכול נמוך. אני, כאמור, "מרגישה שיש שם עוד משהו". היא לא "בת שקטה" ואת ה"עוד משהו" אני רואה בעיקר כשהיא נמצאת עם ילדים אחרים. לא כל הזמן, אבל לפעמים יש כמו מצב של רדיו שמשמיע מוזיקה מתחנה מסוימת ופתאום נכנסת תחנה אחרת לגמרי, ואחרי כמה זמן שוב חוזרת התחנה המקורית....
אם בגן הפרטי בגיל שנתיים לא היה צוות שעובר הדרכה בתחילת כל שנה בווראייטי, ורוב צוות הסייעות שלו לא היה מגיע מהמכללה האקדמית לחינוך מחוגים שונים של "טיפולים באמצעות" (אמנות, ביבליותרפיה וכד'...) אלא היינו נופלים ישר לגן רגיל, יש מצב שלא היו טורחים לשלוח אותנו להתפתחות הילד. היו אומרים "הילדה צעירה עדיין. לא מבינה. שובבה מאוד. עצמאית. קצת סגורה" וכשהמצב היה משתפר עם הזמן היו אומרים "אמרנו לכם". גם כיום בגן יש ילדים "רגילים" שזקוקים להרבה יותר "תחזוקה" ממנה.
כרגיל, רציתי לנסח טיעון או להוכיח נקודה, ונסחפתי לא ברור לאן
נראה לי שהמטרה שלי היתה להראות שאפשר להיות SCD ולהיות בת, לפעמים לאו דווקא שקטה אלא באמת עם תקשורת "לא ממש רגילה". ומאידך, אם כיום יש ילדה שקטה באופן קיצוני, שנמנעת מקשרים חברתיים - גם אותה ישלחו לאבחון בגיל צעיר או לפסיכולוג בגיל מבוגר יותר.