האמא המיואשת
New member
בנותי האהובות
17 שנים אני מגדלת אתכן לבד כן משנולדתן את הקטנה היית בת שבועיים כשאביך עזב את הבית הגדולה בת 3 וחצי. נלחמתי בשיניים כדי לפרנס אתכן עבדתי כמו חמור יומם ולילה ואף למדתי באוניברסיטה כדי שלא אפגר מאחור והכל היה בשבילכן. מעולם לא הוזנחתן, קיבלתם דברים שלילדי עשירים אין וגם מצד הנשמה לא קיפחתי אתכן את כל חיי נתתי לא חשבתי על עצמי ולו לרגע. נשארתי לבד הייתי לבד הקדשתי את כל כולי לכן והיום, אני בת 41 אתן גדולות חשבתי שנהיה חברות שנהיה משפחה אבל המציאות טפחה על פני אני בשבילכן לא יותר מכרטיס אשראי מהלך אתן רבוןת אחת עם השניה כמו חתול ועכבר ואני אוכלת את זה אני תמיד אשמה את הגדולה את תמיד מסכנה אחותך הקטנה תמיד לטענתך מקבלת יותר ואין זה משנה כלל וכלל מה את מקבלת וכשאת כועסת וזה כמעט כל יום את בורחת מהבית ואני צריכה לחפש אחרייך ברחובות, את חושבת שאת גדולה את בת 17 את אפילו לא מודעת לסכנות. ובית ספר? כל בוקר אותן מלחמות עם שתיכן ואם חס וחלילה אחת מכן לא הלכה לבית ספר באיזה יום השניה תמיד תצרח שהיא גם לא הולכת כי ההיא לא הלכה אתמול ולמה היא כן ואני לא. שלא נדבר על עבודות הבית לעזור לי? רחמנא ליצלן מה פתאום למה מי אני אני כושי אני המשרתת שלכן העבד הנרצע. אני רק מקווה בשבילכן, שכשיום יגיע וגם אתן תהיו אמהות, ילדיכן יתייחסו אליכן ביתר כבוד והערכה. לכן בנותי האהובות, אתן כל חיי זה נכון אבל דווקא בגלל זה חיי שווים כקליפת השום, אני עוזבת אתכן בנותי, מהיום - אני אלך וכן אל תדאגו אני לא אשכח להשאיר לכן את כרטיס האשראי, הרי אותו אתן אוהבות ולא אותי שלכן האמא המיואשת
17 שנים אני מגדלת אתכן לבד כן משנולדתן את הקטנה היית בת שבועיים כשאביך עזב את הבית הגדולה בת 3 וחצי. נלחמתי בשיניים כדי לפרנס אתכן עבדתי כמו חמור יומם ולילה ואף למדתי באוניברסיטה כדי שלא אפגר מאחור והכל היה בשבילכן. מעולם לא הוזנחתן, קיבלתם דברים שלילדי עשירים אין וגם מצד הנשמה לא קיפחתי אתכן את כל חיי נתתי לא חשבתי על עצמי ולו לרגע. נשארתי לבד הייתי לבד הקדשתי את כל כולי לכן והיום, אני בת 41 אתן גדולות חשבתי שנהיה חברות שנהיה משפחה אבל המציאות טפחה על פני אני בשבילכן לא יותר מכרטיס אשראי מהלך אתן רבוןת אחת עם השניה כמו חתול ועכבר ואני אוכלת את זה אני תמיד אשמה את הגדולה את תמיד מסכנה אחותך הקטנה תמיד לטענתך מקבלת יותר ואין זה משנה כלל וכלל מה את מקבלת וכשאת כועסת וזה כמעט כל יום את בורחת מהבית ואני צריכה לחפש אחרייך ברחובות, את חושבת שאת גדולה את בת 17 את אפילו לא מודעת לסכנות. ובית ספר? כל בוקר אותן מלחמות עם שתיכן ואם חס וחלילה אחת מכן לא הלכה לבית ספר באיזה יום השניה תמיד תצרח שהיא גם לא הולכת כי ההיא לא הלכה אתמול ולמה היא כן ואני לא. שלא נדבר על עבודות הבית לעזור לי? רחמנא ליצלן מה פתאום למה מי אני אני כושי אני המשרתת שלכן העבד הנרצע. אני רק מקווה בשבילכן, שכשיום יגיע וגם אתן תהיו אמהות, ילדיכן יתייחסו אליכן ביתר כבוד והערכה. לכן בנותי האהובות, אתן כל חיי זה נכון אבל דווקא בגלל זה חיי שווים כקליפת השום, אני עוזבת אתכן בנותי, מהיום - אני אלך וכן אל תדאגו אני לא אשכח להשאיר לכן את כרטיס האשראי, הרי אותו אתן אוהבות ולא אותי שלכן האמא המיואשת
