בן 3 - לאן
שלום לכולם,
אחרי כמה זמן שתפוז עושה לי בעיות מאז הפריצה סוף סוף אני כותבת משהו שרציתי לכתוב הרבה זמן ואני רוצה לתהות איתכם אם אפשר כהורים למאובחנים כמחוננים
יש לי ילדון שהגיע לגיל 3, ואני תוהה איך לעזור לו.
הבחור עם סקרנות מדהימה וזכרון מדהים. השפה שלו מאוד עשירה והוא אוהב לחקור כל מה שהוא רואה ושומע. העניין הוא שבתור אמא שלו אני מאוד דואגת לאספקטים האחרים שלו, להיותו הוא כמכלול, ואחרים, בעיקר רואים את השכל שלו. הוא בחור גבוה ונראה גם גדול לגילו, ויחד עם הפנינים היוצאים מהפה שלו אני מרגישה ששוכחים שהוא בן 3, ויוצא שאני מרגישה שבמקום לעודד אותו ולסקרן אותו עוד יותר, אני מושכת אותו אחורה בכדי שאחרים יתנו מקום גם למצב החברתי שלו. רק לאחרונה אני רואה אותו יותר עם ילדים. עד לא מזמן בכלל לא דיבר איתם והיה עוש שיחות נפש עם המטפלות בגן, כי השפה של הילדים הייתה קטנה עליו. המטפלות כל הזמן מספרות לי על שיחות שהוא עושה איתן על תופעות טבע. לאחרונה הוא אמר להן שהוא רוצה ללמוד אנגלית (יש לו משפחה דוברת השפה אבל לא ממש משתמשים בה מולו והוא יודע את כל הצבעים באנגלית, מספרים, מילים נבחרות). האבא מאוד מעודד את זה ובמקום להתלהב איתו אני עסוקה בלכעוס שלא משחקים איתו כמו ילד.
ברור לי שהנקודה הרגישה עבורי היא שהאבא בעברו כילד כל הזמן התייחסו לשכל שלו ואז הוא נכשל במבחן ולקח מאוד קשה כי מאוד הרימו אותו ואז הוא נפל מבחינתו, ואני מעדיפה לא לתת לבן שלי את התוויות.
ובעצם מה שאני שואלת- זה מה נכון. איך מתייחסים לילד שמפוצץ בסקרנות אבל עדיין לעזור לו להתמודד עם שאר האספקטים שבלהיות ילד. איך לא לעצור אותו אבל עדיין להזכיר לו שיש עוד דברים חשובים בחיים.
האם לזרום עם האבא ולפוצץ אותו באינפורמציה (ככה אני מרגישה את זה.. כמו שמאוד התעצבנתי וחשבתי שמיותר שהילד לומד את האב- ואני המשכתי לכעוס במקום להתלהב עבורו שהוא יודע לזהות את כל האותיות) או מה..? אני מרגישה שאני ואבא שלו ב2 הקצוות של החבל במקום להיות מאוזנים ובאמת להתאין עצמנו לילד. אז מה דעתכם..?
תודה מראש על כל תשובה.
שלום לכולם,
אחרי כמה זמן שתפוז עושה לי בעיות מאז הפריצה סוף סוף אני כותבת משהו שרציתי לכתוב הרבה זמן ואני רוצה לתהות איתכם אם אפשר כהורים למאובחנים כמחוננים
יש לי ילדון שהגיע לגיל 3, ואני תוהה איך לעזור לו.
הבחור עם סקרנות מדהימה וזכרון מדהים. השפה שלו מאוד עשירה והוא אוהב לחקור כל מה שהוא רואה ושומע. העניין הוא שבתור אמא שלו אני מאוד דואגת לאספקטים האחרים שלו, להיותו הוא כמכלול, ואחרים, בעיקר רואים את השכל שלו. הוא בחור גבוה ונראה גם גדול לגילו, ויחד עם הפנינים היוצאים מהפה שלו אני מרגישה ששוכחים שהוא בן 3, ויוצא שאני מרגישה שבמקום לעודד אותו ולסקרן אותו עוד יותר, אני מושכת אותו אחורה בכדי שאחרים יתנו מקום גם למצב החברתי שלו. רק לאחרונה אני רואה אותו יותר עם ילדים. עד לא מזמן בכלל לא דיבר איתם והיה עוש שיחות נפש עם המטפלות בגן, כי השפה של הילדים הייתה קטנה עליו. המטפלות כל הזמן מספרות לי על שיחות שהוא עושה איתן על תופעות טבע. לאחרונה הוא אמר להן שהוא רוצה ללמוד אנגלית (יש לו משפחה דוברת השפה אבל לא ממש משתמשים בה מולו והוא יודע את כל הצבעים באנגלית, מספרים, מילים נבחרות). האבא מאוד מעודד את זה ובמקום להתלהב איתו אני עסוקה בלכעוס שלא משחקים איתו כמו ילד.
ברור לי שהנקודה הרגישה עבורי היא שהאבא בעברו כילד כל הזמן התייחסו לשכל שלו ואז הוא נכשל במבחן ולקח מאוד קשה כי מאוד הרימו אותו ואז הוא נפל מבחינתו, ואני מעדיפה לא לתת לבן שלי את התוויות.
ובעצם מה שאני שואלת- זה מה נכון. איך מתייחסים לילד שמפוצץ בסקרנות אבל עדיין לעזור לו להתמודד עם שאר האספקטים שבלהיות ילד. איך לא לעצור אותו אבל עדיין להזכיר לו שיש עוד דברים חשובים בחיים.
האם לזרום עם האבא ולפוצץ אותו באינפורמציה (ככה אני מרגישה את זה.. כמו שמאוד התעצבנתי וחשבתי שמיותר שהילד לומד את האב- ואני המשכתי לכעוס במקום להתלהב עבורו שהוא יודע לזהות את כל האותיות) או מה..? אני מרגישה שאני ואבא שלו ב2 הקצוות של החבל במקום להיות מאוזנים ובאמת להתאין עצמנו לילד. אז מה דעתכם..?
תודה מראש על כל תשובה.