איך איך איך ממשיכים
כמה שאני מבינה אותך, איבדתי את בני בן העשר לפני כמעט חודשים ילד יפה ונשמה טהורה , במשך שבע שנים הוא ואנחנו נלחמנו על חייו , מתגעגעת עד כאב והדמעות שלא ירדו במשך שנים עם כל הסבל והכאב והמלחמה הבלתי פוסקת , לא מפסיקות לזלוג, קשה לי, קשה לי אוף כמה קשה, אני לא מצליחה להתרכז לא מצליחה לצחוק צחוק אחד מבלי לבכות, ותבינו כולם אומרים לי הוא נח עכשיו ואני יודעת /מפנימה שבטח עכשיו הוא נמצא בעולם שכולו טוב מחייך וצוחק את הצחוק המיוחד שלו עם העניים היפות והגדולות , שכנראה היה צריך אותם כדי להספיק ולראות את העולם. איך , תגידו לי איך ממלאים את החלל הגדול והחור השחור הזה? איך. ואיפה הצדק בעולם איפה? די נמאס לי, אני מרגישה שאני מפחדת לחיות, פוחדת מהעתיד , כל פעם שעברנו משהו קשה איתו , אמרתי לעצמי אין יותר קשה ואז בא עוד גל יותר קשה, ועכשיו הוא עזב אותנו לתמיד, ואני לא מצליחה להבין, מה קרה פה? איפה הבן שלי, איך נמחקים עשר שנים, לאן הם נעלמים, מה המשמעות שלנו בעולם הזה? ולמה אנחנו צריכים לסבול? אויי הכל יוצא כזה מבולבל, אבל זה מה שאני מרגישה, כאב, בלבול, חוסר אונים, אדישות, ריקנות , המח נשרף ממחשבות והלב מתכווץ בכאב, האויר נעלם , אומרים שהכאב הוא נפשי אז איך כל גופי כואב פיזית.... קצת עליי - אני הייתי אמא לשלושה בנים כששני הקטנים עם צרכים מיוחדים, לבן היקר שלי ז"ל היה בנוסף להיותו בעל צרכים מיוחדים גם חולה במחלה ראיתית כרונית שבסופו של דבר ניצחה אותנו. אז היום יש לי ילד בריא ועוד ילד עם צרכים מיוחדים ונשארו כמובן הזכרונות והתמונות של הילד המלאך שלי ז"ל. נכון שאני בכל זאת צריכה להגיד תודה לאל ואני אומרת , אבל איך אפשר להמשיך. איך?