בן 17

[חולית 10]

בן 17

יום הולדתו של בני חל היום כמה אכזר הגורל ה21 לחודש בן 21 . עטופה בחבלי השכול עטופה מעגלי אור ושמש אינם מגיעים אלי . מסוגרת בצבעיו הכהים של החיים . מסוגרת. במסגרת - כתם יגון מתפשט ומתפשט עד אובדן ההכרה . שלוש שנים ושבעה חודשים . לפתע פתאום לקה במחלה ונחטף .

 

[eaz1514]

לחולית ../images/Emo7.gif ../images/Emo16.gif יום קשה לאמא

אין יום קשה יותר מיום ההולדתו של ילד שנשאר צעיר לנצח, החיוך המקסים שקפא, העיניים הטובות שחרוטות בלב, החיבוק האחרון, הצחוק שנדם, הריק הבלתי נתפס שהשאיר אחריו. איתך .

אמא של רונן

 

[אחשל]

../images/Emo16.gif../images/Emo201.gif

 

[חולית 10]

לאילנה ,אחשל ויוסי

ההתמודדות אכזרית וקשה .הזמן מכה וחובט ביתר שאת . .השאלות והמחשבות לא מרפות : גורל? אשמה? למה? .הגלים ששוטפים את הנפש מגבירים את הכאב . מאבק מר .

 

[yazi22]

חולית יקרה

אין מי שקרוב לי יותר ממי שבוכה על ילד בן 17. חיבוק ענק ושותפות בלי מילים.

 

[חולית 10]

yazi22

על התיחסותך בהערכה

 

[sho969]

איך איך איך ממשיכים

כמה שאני מבינה אותך, איבדתי את בני בן העשר לפני כמעט חודשים ילד יפה ונשמה טהורה , במשך שבע שנים הוא ואנחנו נלחמנו על חייו , מתגעגעת עד כאב והדמעות שלא ירדו במשך שנים עם כל הסבל והכאב והמלחמה הבלתי פוסקת , לא מפסיקות לזלוג, קשה לי, קשה לי אוף כמה קשה, אני לא מצליחה להתרכז לא מצליחה לצחוק צחוק אחד מבלי לבכות, ותבינו כולם אומרים לי הוא נח עכשיו ואני יודעת /מפנימה שבטח עכשיו הוא נמצא בעולם שכולו טוב מחייך וצוחק את הצחוק המיוחד שלו עם העניים היפות והגדולות , שכנראה היה צריך אותם כדי להספיק ולראות את העולם. איך , תגידו לי איך ממלאים את החלל הגדול והחור השחור הזה? איך. ואיפה הצדק בעולם איפה? די נמאס לי, אני מרגישה שאני מפחדת לחיות, פוחדת מהעתיד , כל פעם שעברנו משהו קשה איתו , אמרתי לעצמי אין יותר קשה ואז בא עוד גל יותר קשה, ועכשיו הוא עזב אותנו לתמיד, ואני לא מצליחה להבין, מה קרה פה? איפה הבן שלי, איך נמחקים עשר שנים, לאן הם נעלמים, מה המשמעות שלנו בעולם הזה? ולמה אנחנו צריכים לסבול? אויי הכל יוצא כזה מבולבל, אבל זה מה שאני מרגישה, כאב, בלבול, חוסר אונים, אדישות, ריקנות , המח נשרף ממחשבות והלב מתכווץ בכאב, האויר נעלם , אומרים שהכאב הוא נפשי אז איך כל גופי כואב פיזית.... קצת עליי - אני הייתי אמא לשלושה בנים כששני הקטנים עם צרכים מיוחדים, לבן היקר שלי ז"ל היה בנוסף להיותו בעל צרכים מיוחדים גם חולה במחלה ראיתית כרונית שבסופו של דבר ניצחה אותנו. אז היום יש לי ילד בריא ועוד ילד עם צרכים מיוחדים ונשארו כמובן הזכרונות והתמונות של הילד המלאך שלי ז"ל. נכון שאני בכל זאת צריכה להגיד תודה לאל ואני אומרת , אבל איך אפשר להמשיך. איך?

 

[eaz1514]

../images/Emo201.gif ממשיכים עם הכוחות שיש לנו

וכשאין לנו כח נעזרים באלה שיש להם, סיפורך הוא סיפורי, בני רונן ז"ל ביקש ממני רק דבר אחד במשך חמש שנות המאבק במחלה: אמא לא בוכים, ממישיכם הלאה, נעבור גם את זה. הוא עבר הרבה אבל בסופו של דבר נכנע , עבורי זה מקור הכח גם אם לפעמים קשה ונראה שהדרך מפותלת והעליה תלולה ולא בטוח שיש את כח להמשיך בסופו של דבר חושבים על המלאך שמלווה אותנו כל רגע וממנו מקבלים את הכח להמשיך כמו שהוא היה רוצה

 

[sho969]

ל - eaz1514 ../images/Emo201.gif

תודה לך להתייחסותך, זה לא שאני לא חושבת כמוך, אבל בכל זאת מאוד קשה להמשיך. אני שתמיד תמכתי והחזקתי את כולם ושבמשך שנים לא בכיתי ( גם כשרציתי לא הצלחתי) לא מצליחה להיות חזקה ומרגישה שאני גם לא רוצה יותר להיות חזקה . מבקשת מהקב"ה שכולנו כאן בפורום וכל מי שאיבד נפש קרובה שידע רק טוב מעתה. אמן.