בן 10 שמתרחק
בתור קוראת אדוקה של הפורום יש לי שאלה אליכן: יש לי בן 10 שמתרחק, מתנתק. והכוונה היא שהוא מעדיף לא להיות בחברת המשפחה (אנחנו ההורים ושני אחים קטנים). הוא כל הזמן מסתגר בחדרו, עם המחשב/גיים בוי/ טלויזיה/ספר וכמעט לא יוצא אלינו, למרות הצעותינו. בהתחלה כיבדתי את ההתבודדות, אך עדיין המשכתי להציע לו לצאת. לאחרונה אני רואה שחברים לא רוצים לבוא אליו כי גם כשהם כאן (והוא שמח על כך) הוא מעדיף להיות "ליד" ולא "עם". אני מנסה לשוחח איתו, הוא אינו משתף פעולה. עונה בקצרה ומתחמק. כמו כן אני רואה שאינו מבין קודים חברתיים רבים כמו לא להלשין, להיות בצד של החבר'ה וכד'. הוא לא מוכן להתפשר על כלום ומעדיף להיות לבד אם זה לא בדיוק כמו שהוא רוצה. עד השנה (אנחנו בחו"ל, שנת הלימודים כבר התחילה) הוא "זכה" להגנת החבר הטוב ביותר שלו שהיה מקובל ביותר. החבר עזב, ועימו נעלמו מרבית החברים. הלב שלי נקרע, אני רואה המחיר שהוא משלם ולא מצליחה להגיע אליו. היחיד שזוכה לתשומת לב הוא אביו שמנסה לשוחח איתו ולהסביר לו. עכשו יש לי כמה שאלות: האם כדאי לפנות לטיפול מקצועי? האם זו תחילת גיל ההתבגרות? אני יודעת שכשלומדים מהחיים זה נלמד יותר מאשר אלף הסברים ובכל זאת קשה לי לראות אותו בבדידותו. שורה עליו מין תוגה קבועה וכל ניסיון לחדור נענה ב"אני לא רוצה לדבר על זה". יש לכן תובנות, עצות, משהו? אני נורא עסוקה עם הקטנים ובכל זאת, אני לא מוכנה לוותר על הגדול. כל כך כואב לי תודה מראש
בתור קוראת אדוקה של הפורום יש לי שאלה אליכן: יש לי בן 10 שמתרחק, מתנתק. והכוונה היא שהוא מעדיף לא להיות בחברת המשפחה (אנחנו ההורים ושני אחים קטנים). הוא כל הזמן מסתגר בחדרו, עם המחשב/גיים בוי/ טלויזיה/ספר וכמעט לא יוצא אלינו, למרות הצעותינו. בהתחלה כיבדתי את ההתבודדות, אך עדיין המשכתי להציע לו לצאת. לאחרונה אני רואה שחברים לא רוצים לבוא אליו כי גם כשהם כאן (והוא שמח על כך) הוא מעדיף להיות "ליד" ולא "עם". אני מנסה לשוחח איתו, הוא אינו משתף פעולה. עונה בקצרה ומתחמק. כמו כן אני רואה שאינו מבין קודים חברתיים רבים כמו לא להלשין, להיות בצד של החבר'ה וכד'. הוא לא מוכן להתפשר על כלום ומעדיף להיות לבד אם זה לא בדיוק כמו שהוא רוצה. עד השנה (אנחנו בחו"ל, שנת הלימודים כבר התחילה) הוא "זכה" להגנת החבר הטוב ביותר שלו שהיה מקובל ביותר. החבר עזב, ועימו נעלמו מרבית החברים. הלב שלי נקרע, אני רואה המחיר שהוא משלם ולא מצליחה להגיע אליו. היחיד שזוכה לתשומת לב הוא אביו שמנסה לשוחח איתו ולהסביר לו. עכשו יש לי כמה שאלות: האם כדאי לפנות לטיפול מקצועי? האם זו תחילת גיל ההתבגרות? אני יודעת שכשלומדים מהחיים זה נלמד יותר מאשר אלף הסברים ובכל זאת קשה לי לראות אותו בבדידותו. שורה עליו מין תוגה קבועה וכל ניסיון לחדור נענה ב"אני לא רוצה לדבר על זה". יש לכן תובנות, עצות, משהו? אני נורא עסוקה עם הקטנים ובכל זאת, אני לא מוכנה לוותר על הגדול. כל כך כואב לי תודה מראש
