גלינא - ברוכה הבאה../images/Emo140.gif
ראשית - זה שבן זוגך שיתף אותך בנושא - מצביע על האמון שהוא נותן בך וזה כבר מצביע על איכות הקשר ביניכם. לשאלותיך - אני מסכימה עם כל מילה שכתבו כאן זיו, גיל, שליק, חמדונה והלנה. בכל מקרה,
חשוב להפריד בין הסיפטומים השונים - כלומר, הטיקים וההתנהגות ולהדגיש, שזה שבן זוגך בחר לשתף אותך בקשייו לא אומר שאת אמורה לוותר על הגבולות שהצבת במסגרת מערכת היחסים שלכם. אז, לחידוד התשובות לשאלותיך; ====================
האם להעיר? - לגבי הטיקים, זה ממש לא יעזור ורק עלול להחמיר את המצב. עם זאת, זה לא אומר שאת אמורה לקבל התנהגות לא מכובדת - וכאן, חשוב מאד שתדעי לשמור על הגבולות.
האם לכעוס? - ממש אין טעם. על מי ועל מה? יש טיקים ופשוט אין ברירה אלא לחיות עם זה ולקבל את זה. לגבי התנהגות פוגענית - הרי כולנו יודעים עד כמה קשה לשלוט בכעס כאשר פוגעים בנו. אבל, לדעתי, הכעס אינו אמצעי להשגת מטרות - אלא תקשורת טובה, שיקוף רגשות, כבוד והבנה.
האם להבין? - אכן, חשוב להבין שהטיקים נובעים מדחף ושבן זוגך חייב לשחרר אותם ואין מקום יותר טוב לעשות זאת מאשר בבית ועם מי שסומכים עליו. לגבי ההתנהגות - גם אם מבינים את המקום ממנו היא נובעת זה לא אומר שאמורים לתת לגיטימציה להתפרצויות.
האם לנחם? - לטעמי, חלק מזוגיות זה גם לדעת לנחם כשצריך. כל אחד מאיתנו זקוק לנחמה מפעם לפעם - בלי שום קשר לטוראט. ואם את מסוגלת לנחם כשקשה לבן זוגך ולא חשוב מדוע - אזי, אשריכם! זה בשום אופן לא אומר שצריך לרחם עליו. לכל אחד מאיתנו יש קשיים ומגבלות בחיים. אנשים שסובלים מטוראט אינם מסכנים יותר רק בגלל שהם סובלים מטוראט...
אז מה המקום שלך בתוך כל זה? קודם כל,להיות איתו, לאהוב, לחזק ולנחם. דבר שני - לא לוותר את ריבונותך ועל הגבולות שהצבת ובשום אופן לא לרחם עליו.
האם יש מקום/תועלת כלשהי לפנות למרכז רפואי שוב? במידה וזוגך סובל מההפרעה ויש סימפוטומים שמפריעים לו לתפקד, אז אולי כדאי לחשוב על טיפול תרופתי או אחר שיכולים להקל עליו.
האם יש סיכוי כלשהו להעלים את המחלה לגמריי? ראשית - אין מדובר במחלה, אלא בתסמונת (אוסף של סימנים), כאשר עדיין לא יודעים מה גורם לה. שנית - מדובר בתסמונת כרונית. כלומר, לא ניתן "להעלים", אותה לגמרי, אבל עם טיפול מתאים, אפשר למתן ולעדן את הסימפוטומים ולהגיע לתפקוד מלא ופורה.
איך את אמורה להתייחס לכאבים של זוגך? זו, בעצם השאלה הקשה ביותר. הבן שלי (שסובל מטוראט) אמר לי לא פעם "את מאד משתדלת ומאד מנסה - אבל, אף פעם לא תוכלי להבין מה שאני מרגיש באמת"... אז, הגעתי למסקנה שכל מי שסובל משונות כזו או אחרת מפתח איזו שהיא תחושת בדידות פנימית. כלומר, יש איזשהו מקום שבו הוא מוצא את עצמו "בודד במערכה" ואולי רק מי שסובל מאותה שונות יוכל להבין אותו ולגעת באותו מקום. לכן - לדעתי, הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות - הוא פשוט לתת לו להבין שהוא לא לבד, וגם אם לא תוכלי להגיע למקום הזה של הבדידות, את תמיד תהיי איתו לנחם ולחזק.
לגבי ילדים והסיכוי לילד עם תסמונת טוראט- ראשית, חשוב להדגיש כאן, כי מדובר ב"סיכוי" לטוראט ולא ב"סיכון"... אנשים עם טוראט נושאים איתם כישורים ואיכויות ייחודיים והעולם שלנו היה ממש משעמם בלעדיהם - בטוח ששמת לב לזה...
שנית - ההפרעה אכן עוברת בתורשה, כאשר ניתן לקבל ייעוץ גנטי בוא הזמן. באופן כללי - מחקרים גנטיים מראים כי טוראט מועבר בתורשה כגן דומיננטי, אשר עשוי לגרום לסימפטומים שונים אצל אנשים שונים מאותה המשפחה. לאדם הלוקה בטוראט יש %50 סיכוי להעביר את הגן לילדיו. אולם, גן זה עשוי לבוא לידי ביטוי במיגון ביטויים וביניהם (פרט ל-טוראט): הפרעת טיקים פשוטה או התנהגות כפייתית ללא טיקים בכלל. מינו של הילד משפיע גם על אופן הביטוי של ההפרעה. הסיכוי של בנים ללקות בהפרעה הוא פי 3 גבוה יותר מאשר אצל בנות. אולם, רק ל- %10 מהילדים הנושאים את הגן יהיו סימפטומים חמורים אשר ידרשו התערבות טיפולית. במקרים מסוימים, ת"ט אינה תורשתית ונובעת מפגיעות ראש או בעיות בהריון ובלידה. למידע כללי יותר על גנטיקה, גורמים והעולם הפנימי של הסובלים מטוראט - אני מפנה אותך לאתר של אסט"י "
שאלות ותשובות על תסמונת טוראט" וגם למאמר מצויין של מיכל שדה-לופו "
תסמונת טוראט- הגדרות , מאפיינים ודרכי טיפול". יש גם מידע רב
בקישורים של הפורום שלנו.
אז, בהצלחה לשניכם ותמשיכי לבקר אצלינו!