כרוניקה ידועה מראש
היא בדיוק יצאה ממועדון לילה אל האויר הקר והחשוך, והוא עמד מתחת פנס נאון לבן ועישן סיגרייה. עשן אפור היתמר סביבו ואפף את פניו. היה בזה משהו מסתורי, מושך וגברי נורא. למרות האויר הקר, והחצאית הקצרה, היא הרגישה גל של חום בגוף וידעה שהיא חייבת להרגיש אותו בתוכה. אחר כך הם יצאו. כמעט שלוש שנים. כמו כל זוג, עם עליות וירידות. הסיגריות היו חלק ממנו. היא לא אהבה את הסיגריות. אבל היא אהבה את הריח של הגוף שלו. ואת התנועה הבטוחה שבה הוא היה שולף סיגריה מהקופסא. ואת הנשימה העמוקה והנשיפה הארוכה שבאה בעקבותיה. כשהיה עומד ליד החלון ומעשן את העשן האפור החוצה, היא זכרה את הרגע שבו ראתה אותו. את הפנס הלבן. והמסתורין האפור. והיתה נמלאת מחדש בחום ובתאווה אליו. אחר כך, עברו לגור ביחד. הוא ביקש חדר לעצמו, רק הוא והספרים שלו. שטיח חם ומדפים של ספרים. (מעולם לא היה איש של טלוויזיה או כדורגל). היא כמובן הסכימה. גם כי היא אוהבת אותו. וגם כי זה יותר בריא. למרות שהיא קצת הצטערה שלא תיראה יותר את העשן האפור מסתחרר סביבו. בהתחלה היה חוזר מהעבודה מחייך לה לשלום מדברים קצת ואז הוא היה נכנס לחדר וסוגר את הדלת בהתחשבות. בהדרגה נעלמו הדיבורים. ואחר כך נעלמו החיוכים. ובלי שהרגישה למה וגם איך, היא מצאה את עצמה כל יום מול דלת סגורה, ועשן משתחל דרך החרכים ודרך חור המנעול ומשתלט על הבית. יום אחד היא ישבה ליד השולחן המטבח. כוס תה מהביל בין ידיה הקרות. שוב מול הדלת הסגורה. עשן שחור גלש מבעד לדלת אל תוך הבית. כבר לא מתמר אל על, אלא כבד וסמיך, מזדחל, קרוב לריצפה. כמו מפלצת רעה שומר על הדלת הסגורה, בינה ובינו. היא קמה מהכיסא בשתיקה אליה כבר התרגלה. ניגשה לארון המטבח מעל המקרר והוציאה את האקדח של המילואים. בצעדים שקטים ורגועים היא ניגשה אל הדלת הסגורה ופתחה אותה. הדלת לא היתה נעולה. הוא ישב שם על הכורסא. בין מדפי הספרים, שקוע בסיגריה, מתבונן בחלון. שלוש יריות. ועשן אפור מתמר מקנה האקדח. הסיגריה צנחה על שטיח החם, מותירה בו חור שחור גדול. טוב. קצת ניסחפתי עם הדרמה. אבל כמו שאת מבינה, אני חושבת שזה רעיון גרוע. אתם צריכים להחליט אם זה יהיה בית של מעשנים, או בית בלי עישון. (אם תחליטו על ילדים, אחרי שתהיי בהריון, תאמצו סידור אחר).
היא בדיוק יצאה ממועדון לילה אל האויר הקר והחשוך, והוא עמד מתחת פנס נאון לבן ועישן סיגרייה. עשן אפור היתמר סביבו ואפף את פניו. היה בזה משהו מסתורי, מושך וגברי נורא. למרות האויר הקר, והחצאית הקצרה, היא הרגישה גל של חום בגוף וידעה שהיא חייבת להרגיש אותו בתוכה. אחר כך הם יצאו. כמעט שלוש שנים. כמו כל זוג, עם עליות וירידות. הסיגריות היו חלק ממנו. היא לא אהבה את הסיגריות. אבל היא אהבה את הריח של הגוף שלו. ואת התנועה הבטוחה שבה הוא היה שולף סיגריה מהקופסא. ואת הנשימה העמוקה והנשיפה הארוכה שבאה בעקבותיה. כשהיה עומד ליד החלון ומעשן את העשן האפור החוצה, היא זכרה את הרגע שבו ראתה אותו. את הפנס הלבן. והמסתורין האפור. והיתה נמלאת מחדש בחום ובתאווה אליו. אחר כך, עברו לגור ביחד. הוא ביקש חדר לעצמו, רק הוא והספרים שלו. שטיח חם ומדפים של ספרים. (מעולם לא היה איש של טלוויזיה או כדורגל). היא כמובן הסכימה. גם כי היא אוהבת אותו. וגם כי זה יותר בריא. למרות שהיא קצת הצטערה שלא תיראה יותר את העשן האפור מסתחרר סביבו. בהתחלה היה חוזר מהעבודה מחייך לה לשלום מדברים קצת ואז הוא היה נכנס לחדר וסוגר את הדלת בהתחשבות. בהדרגה נעלמו הדיבורים. ואחר כך נעלמו החיוכים. ובלי שהרגישה למה וגם איך, היא מצאה את עצמה כל יום מול דלת סגורה, ועשן משתחל דרך החרכים ודרך חור המנעול ומשתלט על הבית. יום אחד היא ישבה ליד השולחן המטבח. כוס תה מהביל בין ידיה הקרות. שוב מול הדלת הסגורה. עשן שחור גלש מבעד לדלת אל תוך הבית. כבר לא מתמר אל על, אלא כבד וסמיך, מזדחל, קרוב לריצפה. כמו מפלצת רעה שומר על הדלת הסגורה, בינה ובינו. היא קמה מהכיסא בשתיקה אליה כבר התרגלה. ניגשה לארון המטבח מעל המקרר והוציאה את האקדח של המילואים. בצעדים שקטים ורגועים היא ניגשה אל הדלת הסגורה ופתחה אותה. הדלת לא היתה נעולה. הוא ישב שם על הכורסא. בין מדפי הספרים, שקוע בסיגריה, מתבונן בחלון. שלוש יריות. ועשן אפור מתמר מקנה האקדח. הסיגריה צנחה על שטיח החם, מותירה בו חור שחור גדול. טוב. קצת ניסחפתי עם הדרמה. אבל כמו שאת מבינה, אני חושבת שזה רעיון גרוע. אתם צריכים להחליט אם זה יהיה בית של מעשנים, או בית בלי עישון. (אם תחליטו על ילדים, אחרי שתהיי בהריון, תאמצו סידור אחר).