בן ה-15 רוצה כלב. אני לא.

rotg20

New member
מה עם פשרה? :)

אומנם את יכולה להגיד "לא בא לי וזה" עד שהוא יקלוט (ובסוף הוא יקלוט)
אבל אפשר גם ללכת על פשרה..היא בד"כ עובדת על ילדים בני 5, אבל בוא נודה בזה- בנים לא ממש מתבגרים בעשור

והפשרה היא אוגר! (זה במידה ויש לך כוח גם לאוגר..כי גם הוא דורש אנרגיה) אני יודעת שזה נשמע מעט ילדותי אבל זה עשוי לעבוד:
1. זה מראה שאת מתפשרת ורוצה בטובתו. לכלב את לא מוכנה, אבל לאוגר כן. אם הוא לא רוצה, זה כבר בעיה שלו, ואין לו יותר על מה להתלונן.
2. המחיר יחסית זול (לעומת כלב) האוגר עולה כ-15 ש"ח (אנשים גם מוסרים בחינם), כלוב +גלגל ומיכל מים עולה כ-45 ש"ח, אוכל ונסורת (פעם בחודש-חודשים) עולה כ-20 ש"ח.
3.אוגר סיבירי חי לכול היותר 3 שנים (זה עם מטפלים בו ממש יפה, הוא יכול למות גם אחרי שנה, וחצי שנה) מה שאומר שרוב הסיכויים שהוא ימות לפני שבנך יתגייס.
4. והכי חשוב, אוגרים מחזירים אהבה! כלומר עד כמה שהם יכולים...הם באים כשקוראים להם, מתרגלים לריח של בעליהם ולכן לא נושכים ונעימים למגע.
(* רק הערה: הם מחזירים אהבה גם לבני מינם, כלומר הם חיות שזקוקות לחברה, אז הם בד"כ באים בחבילות של שניים, לכן גם את זה כדאי לשקול..)

בנוסף לכך הטיפול באוגר יכול ליפול נטו על הבן שלך (הוא לא דורש לפחות חצי שעה ביום כמו כלב אלא פחות מדקה) יש לזכור שזו בכל זאת אחריות, ומדי פעם צריך לנקות את הכלוב. בנוסף לכך הכלוב מסריח ולכן התנאי הוא שהוא חייב להיות בחדר של הבן.
אני בטוחה שהבן לא יקפוץ על ההצעה (איזה מתבגר רוצה חיה מסריחה בחדר?) והיא תגרום להיעלמות טבעית של המכבש.
בהצלחה, וחג שמח!
 
הוא רצה תוכי...אין מקום לכלוב. יש מקום לכלוב.

לא חמודי צפוף אצלך בחדר גם ככה. לא, יש מקום. נו באמת....
 

אימם

New member
הדבר החשוב ביותר שאת צריכה לדעת

הוא שבסופו של דבר הנטל עלול ליפול עלייך. אפילו אם לא היום, מתישהוא הוא יתגייס, לא?!
ככה שאם את כן מחליטה להסכים, רצוי שתדעי זאת מראש...
ברגע שהוא יראה שאת החלטית, המכבש יפסיק אבל אם את מתייעצת כאן יכול להיות שאת לא בטוחה בזה...
 

wild orchid

New member
אז הוא רוצה. שימשיך לרצות. את המבוגר האחראי

בבית, לא הוא.

(אני מאוד מקווה שרק ממך הוא לא יודע לקבל לא ורק עלייך הוא מפעיל מכבש לחצים. אני לא רוצה אפילו לחשוב לאן החוסר יכולת לקבל לא יכול להגיע
)
 
היתה בעיה כזאת אבל ברוך השם זה רק בבית עכשיו

כתבתי גם למה הוא לא מקבל לא סתם ככה. במובן מסויים התכונה הזאת תרשת אותו....כשהוא שואל למה או למה לא הוא רוצה תשובה יותר הגיונית מככה הוא בעצם מבקש הסבר שישמע לו הגיוני. זה שנוח לי יותר להסתפק בהסבר קצר זה מובן אבל זה שהוא מחפש תשובות זאת תכונה חיובית אני מקווה שידע לנצל את מה שכל כך מפריע לי למשהו בעבודה...תחשבי על זה...מה זה אי אפשר? למה אי אפשר? הכל אפשר....ההיי טק לא היה קיים בלי התכונה הזאת להקשות, לחקור, להתעקש. לבקש שוב

אם לא התכונה הזאת הייתי נשארת עם שני ילדים ושלושה כשלונות
 

מלהגת

New member
בלת"ק

כמה דברים:
אז הוא רוצה כלב. יופי. מחר הוא ירצה אופנוע, אוטו, סוס וכו'. ואז מה? כשילד בן 15 "רוצה" , הוא יכול "לרצות". האחריות, ההוצאות, מרחב המחיה וכו', הם שלך. מכבש? יופי. לא הפעם הראשונה, ואני בטוחה שזו לא הפעם האחרונה.

מה שכן, אם הוא מסוגל להוכיח בגרות ואחריות, למה לא לקחת כלב לאומנה של חודשיים שלושה? לאו דווקא עכשיו, אולי בחופש הגדול, כשיהיו לו פחות עיסוקים חשובים (לימודים וכו')? תמיד צריכים משפחות אומנות לכלבים, וזה גם יתן לו תחושת אחריות, ויתן לך את האפשרות לבחון איך זה כשיש כלב בבית, ואיך הילד מתנהל מול הכלב ומולך.

ולמען הגילוי הנאות, לנו יש כלבה. כרגע, רק אחת. בעבר היו שתיים וגם שלוש, בו זמנית, בדירה בקומה החמישית... למתבגרת יש חובה כלפי הכלבה, והיא לקחת אותה לטיול גדול שלוש פעמים בשבוע (גדול = שעה וחצי, שעתיים, לפגוש כלבים אחרים וכו'), ולא רק להוציא לצרכים ולנקות אחריה. זה מאוד לא קל לקום שעה קודם בבוקר כדי להספיק להוציא גם את הכלב (בצהריים אני מוציאה כי יש אצלנו יום לימודים ארוך, ואני עובדת מהבית).

בכל מקרה, קחי נשימה עמוקה, שבי איתו כשהכל רגוע, הסבירי לו את המצב (אם הוא נכנס למגננה או לויכוח מיותר, אמרי לו שככה את לא מוכנה לנהל שיחה), וקווי לטוב. כך או אחרת, מתישהו הוא יעזוב את הבית, ושיהיה לו בהצלחה בגידול כלבים :)
 
נו...אני לא רואה אותו רץ לשם. מצד שני אולי

בגלל סוכות...אבל הוא כן מסובב את הראש אחרי כלבים ברחוב ויודע מה הגזע שלהם פחות או יותר.
 
"והוא שוכב לא על הגב. והוא פשוט הוזה...וכך...

חולפים חייו...ממש כמו מחזה". רצונות לחוד. מעשים לחוד
 
אני מאוד אוהבת כלבים ויש לי

כלבה מקסימה, מתוקה, חכמה ומיוחדת שאני אוהבת בכל ליבי.

ועדיין אני מצטערת שאימצתי אותה לפני שנתיים.
הייתי צעירה, רק השתחררתי מהצבא וחייתי בצורה עצמאית, ורציתי. איזו טיפשות, להאמין שאני מסוגלת להתחייב למשהו, ליצור חיי, ל15 שנים הבאות.
זה הרבה יותר מחתונה. זה כמו להביא ילד. אי אפשר להתגרש. ועברתי איזה 5 דירות, פעמיים חזרתי לגור בבית ההורים ויצאתי שוב, והיא אחריי לכל מקום. כל אורח החיים שלי צריך להתאים לזה שיש לי כלבה בבית.

פעמיים חשבתי למסור אותה ולא הייתי מסוגלת. אני מרגישה שזו בגידה.
ועכשיו עשמתחילה הלרקם תוכנית לעזוב מתישהו את הארץ, כבר מתכווץ לי הלב בגלל מה יהיה איתה.

אני מחוברת ליצור הקטנטן הזה בנשמתי. היא עברה איתי חוויות לא קלות ונתנה לי תמיכה שאדם בחיים לא יוגל לתת, עד כמה שזה יישמע מגוחך אולי, אבל --
זו אחריות גדולה מדי. מחוייבות גדולה מדי. ילד בן 15 לא יכול להבין זאת, כמו שגם אני לא הבנתי זאת בגיל 21.

תתעקשי, תחזקי את עצמך שאת מחליטה נכון, ואל תסכימי.
את תחסכי סבל מעצמך, מהבן שלך ומהכלב בעתיד.
 
בתור מי שהיה לה כלב ויש גם היום אני נגד

אני משוגעת על בעלי חיים ועל כלבים בפרט. מתקופת הילדות תמיד רציתי כלב ובאמת ברוב הזמן גם היה לי. אבל מה.. בתקופת הילדות, נערות, התבגרות ממש אבל ממש לא טיפלתי בו ורוב הנטל נפל על ההורים שלי.
כשהתחתנתי הבאנו גולדן ואאנחנו משוגעים עליו, התנהגנו אליו ממש כמו לילדים והוא קיבל המון המון יחס. אחרי שנולדו הבנות הטיפול בו כבר הפך להיות קשה יותר ולעיתים מעיק. אז כן, אנחנו מאד אוהבים אותו והוא סוג של ״ילד בכור״ אבל בדיעבד אולי לא הייתי לוקחת כלב כזה גדול לגור בדירה קטנה, עם עוד שתי בנות שדורשות יחס והוא לא מקבל את מה שצריך.
 
נשמע קצת כמוני הבן שלך :)

היי מה שלומך?
גם אני גדלתי בסיטואציה דומה - נוראא רציתי כלב, ואמא לא - פשוט מאד אמא שלי לא אהבה כלבים, ולא חיות אחרות, והיא קצת חולת ניקיון - ולמרות שהייתי נורא מתוסכלת - הבנתי.
אל תהפכי את הדיון בכלב לדיון בבן ״ אתה לא מסוגל לטפל, ואתה לא אחראי, ואתה ..״ .
קודם כל זה רח מחזק אצלו את התחושה שהכל סובב סביבו, והכל תלוי רק בו.
מצד שני זה קצת נותן לו תחושה קקה. שהוא לא מספיק טוב, שלמרות שהוא ילד בסדר לא מעריכים אותו ...
תסבירי לו שאת מבינה שהוא רוצה, ויכול מאד להיות שהוא גם יטפל בו ממש כמו שצריך - אבל לך זה לא יעזור! את לא רוצה. זה לא משהו נגדו, וחבל לך שזה ככה, אבל את לא רוצה כלב בבית וגם לך יש זכות לרצות או לא לרצות דברים.
תציעי לו להתנדב. תגידי לו שכשיגדל מאד תשמחי אם יקח לו כלב. תסבירי לו גם שעוד מעט הוא ילך לצבא - ואז מה? הכלב ישאר עם אנשים שלא אוהבים אותו?
הוא עדיין יעשה פרצופים אבל יבין, וגם עליו זה יקל.

אגב זה שהוא לא לומד ועצלן ועדיין יש לו ציונים טובים זה כי הוא חכם. לא עשיתי כלום בתיכון, גם לא בתואר הראשון בהנדסה, בתואר השני כבר הייתי צריכה להתאמץ קצת ועכשיו אני מתחילה דוקטורט - נראה לי אני אצטרך להזיע :).
 
למעלה