אז ככה...
עד לפני שלושה חודשים עבדתי בתחום המסעדנות. טבחית/מלצרית וכו'. וכמעט כל שבת עבדתי. וכשסוףסוף היתה שבת פנויה, במקום להנות ממנה הייתי בחרדה שהיא תיכף נגמרת. ואירתי שזה בעצם לא רק עם השבת, אלא ממש בכל הרובדים בחיים. אם אני יושבת על קפה עם חברה, אני כבר רואה את הסוף. או נניח שעשיתי משו כיפי, במקום להנו מהרגע, אני שמה לב שאני כבר מדברת על לעשות זאת שוב. ואז עזבתי את תחום המסעדנות. איזה מזל גדול לי...ומשבת לשבת, אני מתרגלת למחשבה שיש עוד שבת, ושתהיה עוד שבת, ושאני יעשה עוד דברים מהנים..ולאט אני מרפה מהפחד שזה יגמר. ואז, בעודי כותבת לך שורות אלו...אני מבינה דבר חשוב. הפחד שהטוב יגמר. ואני כואבת. כי אני ידעת מאיפה הוא בא. מהכאב. מהמקום שבו דברים טובים נגמרו לי. מהפחד מפרידות. ומכאן גם לא להיכנס לקשרים, כי הם יום אחד יגמרו. אז אמנם הצלחתי קצת עם השבתות. אבל, אם עסקינן בכיפור ובלב, אז אני פוגשת את הקושי להתמסר לרגע במקום שבו הלב כואב. והכאב עדין מנצח. חשבתי רבות על הפורום. על זה ששוב אני גולשת. וכבר ראיתי אותי עוזבת, מהפחד שאני חוזרת לנקודה בה הייתי כשהייתי באינטרנט בפעם האחרונה. ואני מנסה לראות את הרגע, ולהנות. ולא לפחד. ואולי אפילו להתמסר. אז אני לא יודעת מה לומר לך, שיעזור לכוון אותך להנות מן הרגע. אבל אני אומר לך שבעלך מאוד חכם. ואולי במקום שקשה לך להקשיב לעצמך, תקשיבי לדבריו. הם באים מהלב. ואם הסכמת לתת לו בעבר את ליבך. תרשי לעצמך לעשות זאת שוב. דרך צלחה. שם ים.
