במחשבה תחילה.
נניח שאת מתלוננת כי בזמן האחרון את לא רואה כל כך טוב. בן זוגך המתחשב מסיר את המשקפיים שלו ומציע לך אותם. את מרכיבה את משקפיו, אבל המצב נעשה רק גרוע יותר. "עכשיו אני ממש לא רואה דבר", את אומרת, והוא משתומם: "אני לא מבין, לי הם עוזרים מאוד". את ממשיכה לטעון שהכל מטושטש, והאיש הטוב שלך מתחיל להתרגז: "את תמיד מתלוננת". את מנסה לחשוב מחשבות חיוביות, אבל בכל זאת לא רואה דבר. "אף פעם את לא מרוצה, ולא משנה מה אני עושה בשבילך", נפגע בן זוגך. הרבה קונפליקטים בינך ובין בן זוגך מתעוררים משום שאתם שוכחים כי כל אחד מכם רואה את הדברים דרך משקפיים שונים לגמרי. אילו הייתם זוכרים עובדה זאת הייתם מפסיקים להתווכח מי מכם רואה את הדברים נכון, ובמקום זאת הייתם מתפנים לברר איך כל אחד מכם רואה את הדברים. בירור כזה יכול להיעשות אך ורק באמצעות הקשבה אמיתית, והוא הבסיס להבנה ביניכם. אבל מכיוון שלא למדנו להקשיב באמת זה לזו, רוב התקשורת בינינו נראית כמו הדיאלוג הבא: "ספר לי מה מציק לך", אומרת אישה לבן זוגה. ”זה לא חשוב", משיב הבעל. "כמובן שזה חשוב", מפצירה האישה האכפתית, "כל דבר שקורה לך חשוב, ואני רוצה להיות תמיד חלק ממה שקורה לך. אז בבקשה, ספר לי". "אבל את תכעסי עלי", אומר הבעל. והאישה מוחה: "אני מבטיחה לך שאני לא אכעס. אני אמפטית מאוד ואני יודעת להקשיב". מול הבטחה כזאת הבעל מתרצה. "טוב, אז האמת היא שלא בא לי ללכת להורים שלך הערב". "מה?", מתפרצת האישה בחוסר אמון, "איך אתה יכול לעשות לי את זה?! זה מה שמגיע לי אחרי כל מה שההורים שלי עושים בשבילנו? זה מה שמגיע לי אחרי שאני הולכת תמיד להורים שלך למרות שהם לא עושים בשבילנו כלום?". הבעל מתכווץ: "בסדר, בסדר, נלך. רק רציתי לספר לך מה אני מרגיש". והיא: "זה לא מספיק לספר לי מה אתה מרגיש, אתה צריך לדעת גם מה אני מרגישה". מה הסיכוי שהבעל ינסה שוב לחלוק את רגשותיו עם בת זוגו, שאינה יודעת להקשיב לו? הקשבה היא לב לבו של כל דיאלוג. הקשבה מחייבת אותנו לא רק לשמוע את המילים של השותף, אלא גם להרגיש את המשמעות שהוא מייחס להן. כולם מדברים על הערך הרב של הקשבה, וקרוב לוודאי שגם את (או אתה) משוכנעת ש"אני יודע להקשיב". אל תאמיני לאגדה הזאת, כי אם תאמיני בה לא תעשי את הדרוש כדי לשפר את יכולותיך התקשורתיות. כאשר תתנסי בהקשבה אמיתית יתברר לך שהיא כרוכה בקושי גדול מאוד. זאת מכיוון שאת כל כך רגילה להקשיב לזולת דרך המחשבות והדעות של עצמך. וכשאלה שולטים בהקשבה שלך, את לא שומעת את המחשבות שלו אלא את שלך. אין פלא שאינך קולטת מה הוא מנסה לומר לך. לדיאלוג מסוג זה אין שום ערך. כדי להקשיב באמת את צריכה, בראש ובראשונה, להשתיק את קלטת המחשבות שפועלת כל העת בראשך. לכן הקשבה לא מתחילה בהאזנה לבן זוגך, אלא בהאזנה לעצמך: למחשבות שלך על מה שהוא אומר, ולתגובות הרגשיות שדבריו מעוררים בך. הקשבה לעצמך תאפשר לך להפריד בין מה שהוא אומר ובין מה שאת חושבת על דבריו. אז תשמעי, לראשונה, את מה שהוא מנסה כל כך הרבה זמן לומר לך.
נניח שאת מתלוננת כי בזמן האחרון את לא רואה כל כך טוב. בן זוגך המתחשב מסיר את המשקפיים שלו ומציע לך אותם. את מרכיבה את משקפיו, אבל המצב נעשה רק גרוע יותר. "עכשיו אני ממש לא רואה דבר", את אומרת, והוא משתומם: "אני לא מבין, לי הם עוזרים מאוד". את ממשיכה לטעון שהכל מטושטש, והאיש הטוב שלך מתחיל להתרגז: "את תמיד מתלוננת". את מנסה לחשוב מחשבות חיוביות, אבל בכל זאת לא רואה דבר. "אף פעם את לא מרוצה, ולא משנה מה אני עושה בשבילך", נפגע בן זוגך. הרבה קונפליקטים בינך ובין בן זוגך מתעוררים משום שאתם שוכחים כי כל אחד מכם רואה את הדברים דרך משקפיים שונים לגמרי. אילו הייתם זוכרים עובדה זאת הייתם מפסיקים להתווכח מי מכם רואה את הדברים נכון, ובמקום זאת הייתם מתפנים לברר איך כל אחד מכם רואה את הדברים. בירור כזה יכול להיעשות אך ורק באמצעות הקשבה אמיתית, והוא הבסיס להבנה ביניכם. אבל מכיוון שלא למדנו להקשיב באמת זה לזו, רוב התקשורת בינינו נראית כמו הדיאלוג הבא: "ספר לי מה מציק לך", אומרת אישה לבן זוגה. ”זה לא חשוב", משיב הבעל. "כמובן שזה חשוב", מפצירה האישה האכפתית, "כל דבר שקורה לך חשוב, ואני רוצה להיות תמיד חלק ממה שקורה לך. אז בבקשה, ספר לי". "אבל את תכעסי עלי", אומר הבעל. והאישה מוחה: "אני מבטיחה לך שאני לא אכעס. אני אמפטית מאוד ואני יודעת להקשיב". מול הבטחה כזאת הבעל מתרצה. "טוב, אז האמת היא שלא בא לי ללכת להורים שלך הערב". "מה?", מתפרצת האישה בחוסר אמון, "איך אתה יכול לעשות לי את זה?! זה מה שמגיע לי אחרי כל מה שההורים שלי עושים בשבילנו? זה מה שמגיע לי אחרי שאני הולכת תמיד להורים שלך למרות שהם לא עושים בשבילנו כלום?". הבעל מתכווץ: "בסדר, בסדר, נלך. רק רציתי לספר לך מה אני מרגיש". והיא: "זה לא מספיק לספר לי מה אתה מרגיש, אתה צריך לדעת גם מה אני מרגישה". מה הסיכוי שהבעל ינסה שוב לחלוק את רגשותיו עם בת זוגו, שאינה יודעת להקשיב לו? הקשבה היא לב לבו של כל דיאלוג. הקשבה מחייבת אותנו לא רק לשמוע את המילים של השותף, אלא גם להרגיש את המשמעות שהוא מייחס להן. כולם מדברים על הערך הרב של הקשבה, וקרוב לוודאי שגם את (או אתה) משוכנעת ש"אני יודע להקשיב". אל תאמיני לאגדה הזאת, כי אם תאמיני בה לא תעשי את הדרוש כדי לשפר את יכולותיך התקשורתיות. כאשר תתנסי בהקשבה אמיתית יתברר לך שהיא כרוכה בקושי גדול מאוד. זאת מכיוון שאת כל כך רגילה להקשיב לזולת דרך המחשבות והדעות של עצמך. וכשאלה שולטים בהקשבה שלך, את לא שומעת את המחשבות שלו אלא את שלך. אין פלא שאינך קולטת מה הוא מנסה לומר לך. לדיאלוג מסוג זה אין שום ערך. כדי להקשיב באמת את צריכה, בראש ובראשונה, להשתיק את קלטת המחשבות שפועלת כל העת בראשך. לכן הקשבה לא מתחילה בהאזנה לבן זוגך, אלא בהאזנה לעצמך: למחשבות שלך על מה שהוא אומר, ולתגובות הרגשיות שדבריו מעוררים בך. הקשבה לעצמך תאפשר לך להפריד בין מה שהוא אומר ובין מה שאת חושבת על דבריו. אז תשמעי, לראשונה, את מה שהוא מנסה כל כך הרבה זמן לומר לך.
