תודה על התגובות
וקצת תשובות לבואינג (לא לפי הסדר...): אני לא עובדת. בדיוק היום אמרתי לעצמי שמזל שאני לא צריכה להתקשר לאיזה בוס ולבקש כמה ימי חופש... הקטנה במעון עד אחת והשתיים האחרות איתי בבית, אבל הן כבר די גדולות (5) ויודעות להעסיק את עצמן יופי כשאני משתטחת על הספה
תראי לי רופא אחד, שיסכים לקחת את הסיכון ולהחזיר אותי לדקא. אין חיה כזאת. והאמת? שגם אני מפחדת להתעקש על זה, גם בגלל הנזק לצפיפות העצם וגם כי, כשבאמת חושבים על זה, הציסטה הכי גדולה שלי, פרחה לה דווקא תחת טיפול בדקא. אז מה הטעם? התחלתי מדבקות... נראה מה יצא מזה. והאמת? אני לא יודעת להגיד אם היתה תקופה של שקט. חשבתי שכן במשך תקופה מסוימת ופתאום הבנתי שאני עושה את הטעות שרוב הרופאים עושים - אני הולכת לUS, רואה את גודל הציסטה וכל עוד היא לא עוברת את ה5 ס"מ, אני בטוחה שהכל בסדר. מה לעשות שעד לא מזמן ככה זה עבד אצלי? אין ציסטה - מצב מצוין, יש ציסטה גדולה - נחשוב על ניתוח. אבל עכשיו, הציסטה יחסית קטנה ואני מרגישה
כבר די הרבה זמן... בטן נפוחה, כאבים לא ברורים בבטן, עצירות מתמשכת + דימום מהרקטום, שלפוחית כואבת ודחיפות במתן שתן (ולא, זאת לא דלקת), מיגרנות, כאבי גב ועייפות מטורפת. אני ככה קרובה לקבוע תור לתה"ש ולבקש ניתוח. רק מפחדת שיפתחו אותי ויגלו שהתלוננתי סתם והמצב דווקא סביר... אח, איפה הימים שידעתי לזהות מתי משהו לא בסדר בגוף שלי?!?