מישל בת 34
New member
במבט נשי... ../images/Emo4.gif
כאשר אני חושב על הצורך של הנשים לנווט בין שתי משרות, מצטיירת בעיני אם עם ילד קטן או שניים העובדת במשרה מלאה וצריכה לנווט בין השניים. מסתבר שהקשיים מתחילים קודם לכן, כאשר אישה מתחייבת לעבודה , היא עושה זאת ברגשות מעורבים ( מה לדעתי לא מתרחש אצל הגברים) , לא ברור לה כמה זמן היא תעבוד, האם זה ימשך לנצח? מרבית הנשים בישראל נושאות את הנטל הכבד של חובות העבודה המקצועית והאחריות הכבדה למשק הבית וטיפול בילדים. שילוב זה , כמובן מהווה קונפליקט עבור הנשים שמעוניינות לפתח קריירה עצמאית משלהן , מה שלא פעם גורם או מוביל לכשלון . למה אני מביאה את זה לכאן ? הרי משחר ילדותנו מדקלמים לנו (הנשים כמובן) את גודל האחריות שתוטל עלינו בעתיד, עצם קיומנו כנשים ולא רק, אלא גם עצם היותנו נשים, כמובן שנושא הילודה וההתרבות מוטל עלינו. נושא זה מקרקר בי כבר תקופה ארוכה, בואו נראה מה יש לממסד לומר על זה. שאנחנו בהריון, כל דאגת הממסד היא לתהליך הרבייה שלנו ולא אלינו כנשים. גילוי ההתעניינות בתהליך ההריון שלנו מושפע מכמה גורמים : מערכת הבריאות שכמובן מעוניינת "בתוצרים" חיוביים ונטולי כל פגם, הרופא הפרטי שלנו ששולח אותנו לכל מיני בדיקות מתישות, שאלות חודרניות שלא פעם מעמידות אותנו במצב לא נעים של חיטוט בפרטיות שלנו. ומה אח"כ ? אחרי שאנחנו יולדות ( בתקווה שהכל תקין ) הממסד לא "מציק" לנו יותר, לפתע אנחנו הופכות לחסרות תועלת מבחינתם, אין כל התעניינות במצבנו הבריאותי, אלא אם כן, אנו היוזמות מפגשים אצל הרופא המטפל שלנו. מעניין לראות נשים מבוגרות, שתם עידן הפוריות לגביהן,האם הן חסרות כל תועלת למערכת הממוסדת שלנו ? עד כמה מגלה המערכת עניין בבריאותן ? מה ההשתתפות של המערכת באספקת תרופות ? ועוד אח"כ, לא ברור ( או שכבר כן) מהיכן השחיקה הנשית צצה לה. גודל האחריות שלנו כנשים, לא פעם גורר אותנו למחלות ששוחקות את נפשנו,למצבים של עמימות נפשית ופיזיולוגית, מצב שמוביל לאי יכולת להתקדם בסולם ההיררכי של ההצלחה המסחררת בקריירה הנשית ( בין ים של גברים מצליחנים), לתסכול נוראי, לתחושת פיספוס. הגיע הזמן, שהחברה שלנו, שמנפנפת בדגל הפלורליזם , שיוויון זכויות ומן הזדמנויות, תכיר בקושי להיות אישה, ולהכיר במגבלות ובמכשולים שנוטעת בנו החברה, עוד מהיותנו נשים קטנות. מישל
כאשר אני חושב על הצורך של הנשים לנווט בין שתי משרות, מצטיירת בעיני אם עם ילד קטן או שניים העובדת במשרה מלאה וצריכה לנווט בין השניים. מסתבר שהקשיים מתחילים קודם לכן, כאשר אישה מתחייבת לעבודה , היא עושה זאת ברגשות מעורבים ( מה לדעתי לא מתרחש אצל הגברים) , לא ברור לה כמה זמן היא תעבוד, האם זה ימשך לנצח? מרבית הנשים בישראל נושאות את הנטל הכבד של חובות העבודה המקצועית והאחריות הכבדה למשק הבית וטיפול בילדים. שילוב זה , כמובן מהווה קונפליקט עבור הנשים שמעוניינות לפתח קריירה עצמאית משלהן , מה שלא פעם גורם או מוביל לכשלון . למה אני מביאה את זה לכאן ? הרי משחר ילדותנו מדקלמים לנו (הנשים כמובן) את גודל האחריות שתוטל עלינו בעתיד, עצם קיומנו כנשים ולא רק, אלא גם עצם היותנו נשים, כמובן שנושא הילודה וההתרבות מוטל עלינו. נושא זה מקרקר בי כבר תקופה ארוכה, בואו נראה מה יש לממסד לומר על זה. שאנחנו בהריון, כל דאגת הממסד היא לתהליך הרבייה שלנו ולא אלינו כנשים. גילוי ההתעניינות בתהליך ההריון שלנו מושפע מכמה גורמים : מערכת הבריאות שכמובן מעוניינת "בתוצרים" חיוביים ונטולי כל פגם, הרופא הפרטי שלנו ששולח אותנו לכל מיני בדיקות מתישות, שאלות חודרניות שלא פעם מעמידות אותנו במצב לא נעים של חיטוט בפרטיות שלנו. ומה אח"כ ? אחרי שאנחנו יולדות ( בתקווה שהכל תקין ) הממסד לא "מציק" לנו יותר, לפתע אנחנו הופכות לחסרות תועלת מבחינתם, אין כל התעניינות במצבנו הבריאותי, אלא אם כן, אנו היוזמות מפגשים אצל הרופא המטפל שלנו. מעניין לראות נשים מבוגרות, שתם עידן הפוריות לגביהן,האם הן חסרות כל תועלת למערכת הממוסדת שלנו ? עד כמה מגלה המערכת עניין בבריאותן ? מה ההשתתפות של המערכת באספקת תרופות ? ועוד אח"כ, לא ברור ( או שכבר כן) מהיכן השחיקה הנשית צצה לה. גודל האחריות שלנו כנשים, לא פעם גורר אותנו למחלות ששוחקות את נפשנו,למצבים של עמימות נפשית ופיזיולוגית, מצב שמוביל לאי יכולת להתקדם בסולם ההיררכי של ההצלחה המסחררת בקריירה הנשית ( בין ים של גברים מצליחנים), לתסכול נוראי, לתחושת פיספוס. הגיע הזמן, שהחברה שלנו, שמנפנפת בדגל הפלורליזם , שיוויון זכויות ומן הזדמנויות, תכיר בקושי להיות אישה, ולהכיר במגבלות ובמכשולים שנוטעת בנו החברה, עוד מהיותנו נשים קטנות. מישל
