בלי צנזורה.
אז הרגשתי לבד והתקשרתי אליו. היו לי הרבה דברים להגיד. הוא השתדל לסיים את השיחה מהר. אמרתי לו שאני מרגישה קצת רע ואין לי עם מי לדבר, שהוא היחיד שעלה לי לראש... הוא הצהיר בזאת שהוא הולך לישון. אז אמרנו לילה טוב ולהתראות. הוא איחל לי שאני ארגיש טוב או משהו. טוב. אין באמת עם מי לדבר. מעלה בראש כל מיני אנשים להתקשר אליהם. אין עם מי לדבר. מנסה לחשוב חיובי, ולמען האמת, מפתיעה את עצמי. דוחה כל פעם את המחשבה האובדנית וחושבת בחיוב. מחשבה משועשעת - מתייגת את עצמי "זאבה בודדה". אמרו לי היום דברים על עצמי, כמו איזה מן רצח אופי שעשו לי. הגיעו למסקנה שאני ילדותית, שטחית, מוגבלת ומתנשאת. אלו הדברים הרעים. אה, אמאו גם שאני כפייתית (וחזרו על זה בכפייתיות). הדברים הטובים שאמרו: נהדרת, מקסימה, מתוקה, חכמה, מלאת חיים... אולי אני אלך להתייעץ עם איזה רואה נסתרות, איזה גרפולוג או רב...חחח... מה אני אעשה הלילה? מה? ככה אלך לישון? ככה עם כל המחשבות המתסכלות? עם כל הבדידות? אתנהג בפסיביות עד שיעבור? רוצה לעשות שינוי. משהו שיעשה לי טוב. אולי מקלחת, סדר בחדר, משהו טעים לאכול, לקרוא את הספר, לעשות עבודה להגשה ללימודים...משהו שאחריו אני אוכל להרגיש שעשיתי משהו. אז יכול להיות שבאמת אני מתנשאת? אולי לפעמים יש לי קטעים כאלו שאני מעירה הערות ציניות על דברים שאנשים אומרים - אולי זה מתנשאת. אבל אני מודעת לקטעים האלו, לא תמיד אוהבת אותם, זה גם לא קורה הרבה. ומה הקטע של ילדותית ושטחית? אולי בגלל שאני אוהבת לשחק, אולי בגלל שאני אוהבת להתנסות, אולי בגלל הסקרנות, התמימות. אולי זה בעצם הערות ילדותיות כמו "אמרתי לך" בתוספת לשון בחוץ. שטחית עם כל העומק? אולי כי בכל זאת אני נצמדת לקילשאות שבהן אני מאמינה. ומה עם המוגבלות? מהי המוגבלות? המוגבלות השכלתנית? זאת שלא מאפשרת היסחפות אחר הרגשות (לקח לי חודשים, אם לא שנים, של אימונים). יש לי עוד רעיון בקשר לילדותיות! ---> מילוי מיידי של יצרים. משהו כמו "אני רוצה את זה ועכשיו". משתעממים ממני? אבל כולם שותקים, אז אני מדברת. מה עדיף? לדבר על מזג האוויר או התפלספות חסרת טעם? או אולי יצרים, מחשבות, רגשות, פנטזיות? מה עדיף? שיחה על מדע, פוליטיקה, פסיכולוגיה? מה עדיף? רכילות? שיחות תאולוגיות? אני לא יודעת. תגידו לי מה אתם מעדיפים. אני מוכנה לדבר על הכל, אבל בהחלט לא לוותר על הדעה שלי בנושא. כאילו, אם תגידו למשל "ואוו, טלנובלות זה סוף הדרך!!"...לא בהכרח שאני אסכים. אני שמה לב לדפוס חוזר ביחסם של אנשים כלפיי: או שהם שונאים אותי (עד כדי איחולי נידוי חברתי או תאונה) או שהם אוהבים אותי ומהללים אותי- מקיצוניות אחת לאחרת. אני לא מושלמת, אני לא מתיימרת להיות מושלמת. נכון, יש בי קטע של פרפקציוניזם, אבל לא סגידה למושלמות. אני בד"כ מסתכלת על הטוב שבאנשים, בד"כ אוהבת אנשים, מקבלת אותם. כל אחד הוא מיוחד, ויש כאלה שממש בולטים בשטח. כל אחד הוא עולם שלם להכיר ולהסחף לתוכו. הבחורה מהקורס, שלצערי פרשה, הייתה ה"יריבה" שלי, אהבתי אותה מאוד. כאילו שהיא מבינה מה זה ליטול אחריות של להוביל ולהדריך. לתת את הטון בקבוצה. היא הייתה קולנית ורעשנית, חצופה ונועזת. לא הסכמתי איתה, בכלל לא הסכמתי איתה, אבל קלטתי את הראש שלה והזדהתי איתה - הבנתי אותה, אהבתי אותה. עכשיו שהיא פרשה, אני מרגישה כאילו חסר הטון בכיתה, זה כבר לא אותו הדבר. כולם אומרים שטוב שהיא עזבה. אנשים לפעמים אכזריים.
אז הרגשתי לבד והתקשרתי אליו. היו לי הרבה דברים להגיד. הוא השתדל לסיים את השיחה מהר. אמרתי לו שאני מרגישה קצת רע ואין לי עם מי לדבר, שהוא היחיד שעלה לי לראש... הוא הצהיר בזאת שהוא הולך לישון. אז אמרנו לילה טוב ולהתראות. הוא איחל לי שאני ארגיש טוב או משהו. טוב. אין באמת עם מי לדבר. מעלה בראש כל מיני אנשים להתקשר אליהם. אין עם מי לדבר. מנסה לחשוב חיובי, ולמען האמת, מפתיעה את עצמי. דוחה כל פעם את המחשבה האובדנית וחושבת בחיוב. מחשבה משועשעת - מתייגת את עצמי "זאבה בודדה". אמרו לי היום דברים על עצמי, כמו איזה מן רצח אופי שעשו לי. הגיעו למסקנה שאני ילדותית, שטחית, מוגבלת ומתנשאת. אלו הדברים הרעים. אה, אמאו גם שאני כפייתית (וחזרו על זה בכפייתיות). הדברים הטובים שאמרו: נהדרת, מקסימה, מתוקה, חכמה, מלאת חיים... אולי אני אלך להתייעץ עם איזה רואה נסתרות, איזה גרפולוג או רב...חחח... מה אני אעשה הלילה? מה? ככה אלך לישון? ככה עם כל המחשבות המתסכלות? עם כל הבדידות? אתנהג בפסיביות עד שיעבור? רוצה לעשות שינוי. משהו שיעשה לי טוב. אולי מקלחת, סדר בחדר, משהו טעים לאכול, לקרוא את הספר, לעשות עבודה להגשה ללימודים...משהו שאחריו אני אוכל להרגיש שעשיתי משהו. אז יכול להיות שבאמת אני מתנשאת? אולי לפעמים יש לי קטעים כאלו שאני מעירה הערות ציניות על דברים שאנשים אומרים - אולי זה מתנשאת. אבל אני מודעת לקטעים האלו, לא תמיד אוהבת אותם, זה גם לא קורה הרבה. ומה הקטע של ילדותית ושטחית? אולי בגלל שאני אוהבת לשחק, אולי בגלל שאני אוהבת להתנסות, אולי בגלל הסקרנות, התמימות. אולי זה בעצם הערות ילדותיות כמו "אמרתי לך" בתוספת לשון בחוץ. שטחית עם כל העומק? אולי כי בכל זאת אני נצמדת לקילשאות שבהן אני מאמינה. ומה עם המוגבלות? מהי המוגבלות? המוגבלות השכלתנית? זאת שלא מאפשרת היסחפות אחר הרגשות (לקח לי חודשים, אם לא שנים, של אימונים). יש לי עוד רעיון בקשר לילדותיות! ---> מילוי מיידי של יצרים. משהו כמו "אני רוצה את זה ועכשיו". משתעממים ממני? אבל כולם שותקים, אז אני מדברת. מה עדיף? לדבר על מזג האוויר או התפלספות חסרת טעם? או אולי יצרים, מחשבות, רגשות, פנטזיות? מה עדיף? שיחה על מדע, פוליטיקה, פסיכולוגיה? מה עדיף? רכילות? שיחות תאולוגיות? אני לא יודעת. תגידו לי מה אתם מעדיפים. אני מוכנה לדבר על הכל, אבל בהחלט לא לוותר על הדעה שלי בנושא. כאילו, אם תגידו למשל "ואוו, טלנובלות זה סוף הדרך!!"...לא בהכרח שאני אסכים. אני שמה לב לדפוס חוזר ביחסם של אנשים כלפיי: או שהם שונאים אותי (עד כדי איחולי נידוי חברתי או תאונה) או שהם אוהבים אותי ומהללים אותי- מקיצוניות אחת לאחרת. אני לא מושלמת, אני לא מתיימרת להיות מושלמת. נכון, יש בי קטע של פרפקציוניזם, אבל לא סגידה למושלמות. אני בד"כ מסתכלת על הטוב שבאנשים, בד"כ אוהבת אנשים, מקבלת אותם. כל אחד הוא מיוחד, ויש כאלה שממש בולטים בשטח. כל אחד הוא עולם שלם להכיר ולהסחף לתוכו. הבחורה מהקורס, שלצערי פרשה, הייתה ה"יריבה" שלי, אהבתי אותה מאוד. כאילו שהיא מבינה מה זה ליטול אחריות של להוביל ולהדריך. לתת את הטון בקבוצה. היא הייתה קולנית ורעשנית, חצופה ונועזת. לא הסכמתי איתה, בכלל לא הסכמתי איתה, אבל קלטתי את הראש שלה והזדהתי איתה - הבנתי אותה, אהבתי אותה. עכשיו שהיא פרשה, אני מרגישה כאילו חסר הטון בכיתה, זה כבר לא אותו הדבר. כולם אומרים שטוב שהיא עזבה. אנשים לפעמים אכזריים.
