dafna היחידה
New member
בלילות האלה..
בלילות האלה היא מרבה לחשוב על סמלים, על אמרות כנף שיביאוה למקומות אחרים, אל כל המקומות שידעה וחוותה לפני הנפילה. פעם, ראו בה סמל, אישה יוצאת דופן, היו שדיברו בגנותה, דיברו אחרי גבה, הגברים שבחבורה ראו בה סמל מין, וכלא נענו, פלטו "זונה מזדיינת" ועוד כל מיני פניני לשון. אהל היא תמיד צחקה, צחקה לכולם בפרצוף, תמיג גאה, תמיד חכמה, אי אפשר היה להכניע אותה בשום תחום. האישה הזו הייתה מודעת לכוחה, אהבה עד כלות את יכולת השליטה, עד שהיגיעה לשם. שם, בתהום, שם נגעה במוות, שעשה בה שמות, ריסק את גופה ועיוות את נשמתה וגרם לה לאכול אבני- דם, ואיזה סמל היא כעת? כמו תינוק בן יומו היתה צריכה ללמוד צעדים ראשונים כיצד לתת לכעס ולתסכול ביטוי, לא ידעה איך להיראות חביבה כל הזמן, מתי יכולה לפרוק כעסים ולא לטעות? המטענים שצברה מידי יום היו קשים לה מנשוא, התפקוד בלשכתה החדשה הכביד עליה, לא השלימה עם המוגבלות ועם התופעות שלא הכירה קודם כמו חוסר ריכוז, כושר ההתמדה שלה ירד, כושר החשיבה לעיתים אבד לה לחלוטין, וככל שכמות התרופות עלתה,תופעות הלוואי הקהו את חושיה, שיתקו את מוחה, אך החיילים המתינו לה מחוץ ללשכה והעבודה חייבתלהיעשות, כועסת על עצמה, בוכה דמעות של תנין ומוחה אותן בגב ידה וממשיכה את משימותיה.. מיד, כשבחר בה לתפקיד נישבה בקסמה, המפקד, לא הכירה ישירותלפני התאונה, רק שמע עליה ועיין בקפידה בתיקה האישי, שמח על החלטתו לעזור לה, ולו בשל הנחישות שגילתה, אומנם גררה גופה עם קביים והפכהלהיות כבדה וחרף כל זאת כל כך אישה, כל כך מעודנת כל כך ישירה, הרבה דברים לא ידע ורצה לדעת, את פשר העצבות הזו הקבועה בעיניה, היא ידעה, ידעה מיד, שהוא, הבכיר ביותר ידרוש ממנה יותר, היא ראתה את הנולד והחילטה לזרום ובבוא היום תעמידו במקומו. מידי שבוע הוזמנה ללשכתו של הבכיר לתת תמונת מצב לגבי האוכולוסיה המיוחדת שטופלה על ידה. הוא יכול היה להסתפק בדוח כתוב אך העדיף לפגוש בה ובכל פגישה לתהות יותר ויותר על קנקנה. החל לחבב את הליכותיה ואת צחוקה המתגלגל, הקפיד לציין בפניה עד כמה מתאים לה לצחוק. עם מילים כאלה, עיניה מיד דמעו, בלי סיבה, או אולי זו היתה הסיבה, הייתה משפילה מבט ומרצינה. רצתה לספר לו שלא תמיד היתה כל כך רגישה. רצתה לספר לו קצת על חייה הקודמים ועל כישוריה שאבדו לה, והוא, ידע להרגיע אותה, סיפר לה ששמע אותודיה לפני שהתקבלה לתפקיד ולא בכדי בחר בה לתפקיד ספציפי זה. הבנות בלשכה החלו מעריצות את הקצינה מבינות שגם מפקדן נותן לה יחס מועדף. אבל .. שנים עוברות להן בחופזה, שום דבר אינו נשאר על מקומו, ורק היא עוסקת בכל מיני אספקטים של צורות הישרדות. כל שנה שעוברת, מנגנון ההדחקה שלה הולך ומשתפר, למדה לטייח פרטים קטנים למדה להעלים עין. למדה לטאטא אל מתחת לשטיח את כל שהפריעבדרכה, אך נדמה לעיתים שאין זה נכון. כי רגישותה הרקיעה שחקים וכל גופה כל השנים האלה דרוך, דרוך לכאב, דרוך אחר מראות זוועה שרדפו אותה, שלוליות דם בכל מקום, להבות שורפות בכל פינה, ולכאורה היא מם הצד מביטה שקטה וכמעט מפויסת עם מציאות חייה. כל יום מחדש אני משתהה בפליאה, כל פעם מחדש אני אומדת אותה מקרוב, עדיין לא מאמינה, האישה הזו עברה תהפוכות גורל, פגשה את אלוהים פנים מול פנים ושבה אל חיקינו. מתוך רשימותיה לקחתי רק קמצוץ של אירועים שאירעו, זו היתה לי משימה קשה לחטט בנבכי הנשמה של אמא שלי, אך תמיד ראיתי בה אישה לוחמת, אישה שלא תגיד "די" היא תמשיך עד כלות הנשימה, היא תלך ללא קביים ולא תיעזר יותר בעגלת הנכיםששכרנו עבורה, היא תלך ברגליה, ותרקוד, ותרקיד את כולנו. אנו שתינו ישות אחת, אני נמצאת פנימה בליבה, דומה לה ביופיה, זהה לה באופייה והלוואי ויינתנו לי כוחות לשמור אותה בשבילי ועל עצמיבשבילה, כי בשבילה אני תמיד במרחק של שני צעדים- מאחוריה לצידה ולפניה. אימא שלי היא לא הסטוריה, כי כל שעבר אותה עבר עלינו בצורה זו או אחרת, עברתי הרבה לילות עם צפייה בשמים, עם תחנונים לשמים, או מה שנמצא בהם, עם כל התפילות שנשאתי מעלה בשבילה ובשבילי בשביל אבא ובשביל כל הבית. את הנפילה של אמא לתהום לא אוכל לשכוח לעולם, התמונות ששודרו במבט לחדשות ילוו אותי עד יומי האחרון. קיבלנו הזדמנות שניה לחיים, לא רק אמא קיבלה את חייה במתנה גם אנחנו ואבא והסבים ובעצם כל מי שמכיר את אמי, ומידי שנה בחודש מסויים חוגגים לה יום הולדת נוסף על כי נולדה מחדש. אמי היא ילדה של אלוהים אפילו שהיא כבר באמצע החיים........
בלילות האלה היא מרבה לחשוב על סמלים, על אמרות כנף שיביאוה למקומות אחרים, אל כל המקומות שידעה וחוותה לפני הנפילה. פעם, ראו בה סמל, אישה יוצאת דופן, היו שדיברו בגנותה, דיברו אחרי גבה, הגברים שבחבורה ראו בה סמל מין, וכלא נענו, פלטו "זונה מזדיינת" ועוד כל מיני פניני לשון. אהל היא תמיד צחקה, צחקה לכולם בפרצוף, תמיג גאה, תמיד חכמה, אי אפשר היה להכניע אותה בשום תחום. האישה הזו הייתה מודעת לכוחה, אהבה עד כלות את יכולת השליטה, עד שהיגיעה לשם. שם, בתהום, שם נגעה במוות, שעשה בה שמות, ריסק את גופה ועיוות את נשמתה וגרם לה לאכול אבני- דם, ואיזה סמל היא כעת? כמו תינוק בן יומו היתה צריכה ללמוד צעדים ראשונים כיצד לתת לכעס ולתסכול ביטוי, לא ידעה איך להיראות חביבה כל הזמן, מתי יכולה לפרוק כעסים ולא לטעות? המטענים שצברה מידי יום היו קשים לה מנשוא, התפקוד בלשכתה החדשה הכביד עליה, לא השלימה עם המוגבלות ועם התופעות שלא הכירה קודם כמו חוסר ריכוז, כושר ההתמדה שלה ירד, כושר החשיבה לעיתים אבד לה לחלוטין, וככל שכמות התרופות עלתה,תופעות הלוואי הקהו את חושיה, שיתקו את מוחה, אך החיילים המתינו לה מחוץ ללשכה והעבודה חייבתלהיעשות, כועסת על עצמה, בוכה דמעות של תנין ומוחה אותן בגב ידה וממשיכה את משימותיה.. מיד, כשבחר בה לתפקיד נישבה בקסמה, המפקד, לא הכירה ישירותלפני התאונה, רק שמע עליה ועיין בקפידה בתיקה האישי, שמח על החלטתו לעזור לה, ולו בשל הנחישות שגילתה, אומנם גררה גופה עם קביים והפכהלהיות כבדה וחרף כל זאת כל כך אישה, כל כך מעודנת כל כך ישירה, הרבה דברים לא ידע ורצה לדעת, את פשר העצבות הזו הקבועה בעיניה, היא ידעה, ידעה מיד, שהוא, הבכיר ביותר ידרוש ממנה יותר, היא ראתה את הנולד והחילטה לזרום ובבוא היום תעמידו במקומו. מידי שבוע הוזמנה ללשכתו של הבכיר לתת תמונת מצב לגבי האוכולוסיה המיוחדת שטופלה על ידה. הוא יכול היה להסתפק בדוח כתוב אך העדיף לפגוש בה ובכל פגישה לתהות יותר ויותר על קנקנה. החל לחבב את הליכותיה ואת צחוקה המתגלגל, הקפיד לציין בפניה עד כמה מתאים לה לצחוק. עם מילים כאלה, עיניה מיד דמעו, בלי סיבה, או אולי זו היתה הסיבה, הייתה משפילה מבט ומרצינה. רצתה לספר לו שלא תמיד היתה כל כך רגישה. רצתה לספר לו קצת על חייה הקודמים ועל כישוריה שאבדו לה, והוא, ידע להרגיע אותה, סיפר לה ששמע אותודיה לפני שהתקבלה לתפקיד ולא בכדי בחר בה לתפקיד ספציפי זה. הבנות בלשכה החלו מעריצות את הקצינה מבינות שגם מפקדן נותן לה יחס מועדף. אבל .. שנים עוברות להן בחופזה, שום דבר אינו נשאר על מקומו, ורק היא עוסקת בכל מיני אספקטים של צורות הישרדות. כל שנה שעוברת, מנגנון ההדחקה שלה הולך ומשתפר, למדה לטייח פרטים קטנים למדה להעלים עין. למדה לטאטא אל מתחת לשטיח את כל שהפריעבדרכה, אך נדמה לעיתים שאין זה נכון. כי רגישותה הרקיעה שחקים וכל גופה כל השנים האלה דרוך, דרוך לכאב, דרוך אחר מראות זוועה שרדפו אותה, שלוליות דם בכל מקום, להבות שורפות בכל פינה, ולכאורה היא מם הצד מביטה שקטה וכמעט מפויסת עם מציאות חייה. כל יום מחדש אני משתהה בפליאה, כל פעם מחדש אני אומדת אותה מקרוב, עדיין לא מאמינה, האישה הזו עברה תהפוכות גורל, פגשה את אלוהים פנים מול פנים ושבה אל חיקינו. מתוך רשימותיה לקחתי רק קמצוץ של אירועים שאירעו, זו היתה לי משימה קשה לחטט בנבכי הנשמה של אמא שלי, אך תמיד ראיתי בה אישה לוחמת, אישה שלא תגיד "די" היא תמשיך עד כלות הנשימה, היא תלך ללא קביים ולא תיעזר יותר בעגלת הנכיםששכרנו עבורה, היא תלך ברגליה, ותרקוד, ותרקיד את כולנו. אנו שתינו ישות אחת, אני נמצאת פנימה בליבה, דומה לה ביופיה, זהה לה באופייה והלוואי ויינתנו לי כוחות לשמור אותה בשבילי ועל עצמיבשבילה, כי בשבילה אני תמיד במרחק של שני צעדים- מאחוריה לצידה ולפניה. אימא שלי היא לא הסטוריה, כי כל שעבר אותה עבר עלינו בצורה זו או אחרת, עברתי הרבה לילות עם צפייה בשמים, עם תחנונים לשמים, או מה שנמצא בהם, עם כל התפילות שנשאתי מעלה בשבילה ובשבילי בשביל אבא ובשביל כל הבית. את הנפילה של אמא לתהום לא אוכל לשכוח לעולם, התמונות ששודרו במבט לחדשות ילוו אותי עד יומי האחרון. קיבלנו הזדמנות שניה לחיים, לא רק אמא קיבלה את חייה במתנה גם אנחנו ואבא והסבים ובעצם כל מי שמכיר את אמי, ומידי שנה בחודש מסויים חוגגים לה יום הולדת נוסף על כי נולדה מחדש. אמי היא ילדה של אלוהים אפילו שהיא כבר באמצע החיים........