בלילה הזה

[שירה כמים]

בלילה הזה

בלילה הזה
לראשונה מאז שנפטר
[חלפו יותר מחמישים שנה]
בא אלי סבי, סבא אריה לייב, בחלומי
בקומתו הגבוהה בישיבתו הנפולה בעיני התכלת אפור המדהימות שלו
ישב וחיכה לי שאבוא
ולראשונה לא הייתה בי בושה
בכל ילדותי הנכה
ובכל הקפיצות מהגבהים
ובליעות הכדורים
ואפילו קראתי להם בשמם - נסיונות התאבדות
ובני משפחתי לא הנידו עפעף לא הרחישו מילה
ידעתי שהם פוחדים מפניי
חשתי בסכנה הצפויה לי מידם
אבל סבא אריה, בקומתו הגבוהה, מעל כולם היה
אפילו בישיבתו הרפויה, והוא זכר
את אשתו ואת ילדיו שנעלמו בפולניה
בימים הנוראים ההם, הוא לא הסכים
לשכוח אותם, ופתאום גם אני הייתי קיימת בעיניו,
סבא אריה לייב ראה אותי, ראה אותי וציווה עלי לא להישכח
כמו אשתו וילדיו, הם נעלמו בפולין אי שם
ככל הנראה נספו באחד ממחנות הריכוז
ואני נעלמתי בישראל אי שם
ככל הנראה נספיתי ברמת גן.

 

[שירה כמים]

ואז ישנתי

ואז ישנתי.
כמו סלע שצונח ממגדל ישנתי.
כמו ים ויבשה
שלעולם אינם נפגשים. השמש נגע בשמורות עיניי
כמו נער שליח שהגיע לדירה הלא נכונה
ורואה נערה יפהפייה ולא מצליח
לשלוט השמש נגע בשמורות עיניי
עמוק וחודר כמו סכין פלסטיק לבנה
המוחזקת בידי סבתא בובע
ובכל כוח שריריה המפתיעים
הייתי תפוז, כן, בעצם הייתי תפוז שהונח זמן רב מדי בסלסלת המטבח
וקליפתו מתייבשת, הייתי יבשה העורגת למי הים,
הייתי מי הים העורגים ליבשה -
געי בי געי בי אהובתי
ובכל עשר אצבעותייך
היי לי מה שלא היו לי
אבי ואימי ואחותי
והגברים שצנחו
במיטה לצידי
או עלי. כמו סלע
הם צנחו עלי. כמו סלע
ממגדל אירופי לפני מאות בשנים
בסיפור אגדה שדהה.

 

[שירה כמים]

והם אסרו עלי לשתות ולנגן

והם אסרו עלי לשתות ולנגן
אז הייתי מטיילת בשדה שמעבר לכביש
וקוטפת פרחים צהובים והייתי
אוחזת בם כמו בנרות שבת עדיין
לא ידעתי אז שאני מחכה למי אני מחכה
ומדוע והייתי מניחה לשערי חופשי
להתבדר ברוח אביבית כמו היה מאושר
רק החנק בגרוני דיבר אמת
והצווחות שנמלטו
בכוח

 

[קרנף לבן 1]

שיר נפלא על הסבא

 

[שירה כמים]

תודה רבה

 

[שירה כמים]

אחותי על הגשר

אחותי על הגשר
הגשר מט לפול
על המעקה החלוד ציפור קטנה
חתול אפרפר ממהר

 

[שירה כמים]

עננים

עננים כהים נקבצים בשמיים
הציפור נוסקת
זנב החתול

 

[שירה כמים]

האחות מעווה את פניה

האחות מעווה את פניה
קצות מטפחת הראש מתעופפים ימינה
טיפות אחדות

 

[שירה כמים]

רעם מבזיק

רעם מבזיק
נעלי הסירה של אחותי מתלחלחות
הגלים הקוצפים מגיעים כמעט עד הגשר

 

[שירה כמים]

מכשיר הטלפון בתיק שעל כתף אחותי מצלצל

מכשיר הטלפון בתיק שעל כתף אחותי מצלצל
שוב היא מעווה את פניה
טיפות הגשם מתרבות

 

[שירה כמים]

האם תפרוץ הסערה...

 

[שירה כמים]

פתחתי חלון

חוה הייתה אימא שלי ואריק היה אבא שלי.
הם לא ידעו.
בשבתות היינו יוצאים שלושתנו לקטוף פרחים בשדות.
הגשם היה רחוק והשמש רכה -
לא צובטת, לא חודרת, לא מצליפה.
הגשם היה רחוק והגרביונים שלרגליי
היו לבנים מלובן.
כף ידי האחת הייתה נתונה בכף ידה של חוה
שהייתה מפזמת לעצמה ביידיש ומבריחה מבטים חייכניים לעברי
לאמור 'איזו בת מקסימה היא בתי, איזו בת יפה',
וכף ידי השנייה בכף ידו של אריק המזמר שיר ארץישראלי נוגה
ומלכסן אלי מבטים לאמור
'אהובה, אהובה, אהובה היא בתי'.

כך חמקו השנים, שובך היונים שמעל ביתה של רחל החל נפרם
רק גור יונים קטן ממקלחת ביתי עוד פרכס
בניסיון לפרוש כנפיו ולהגיע לשם
אל היונים הגדולות.

פתחתי חלון.

 

[שירה כמים]

מה שאנחנו רוצים

מה שאנחנו רוצים זה חופש
לפרוץ מעבר למרחבים
ואז לחזור אל חיק האם
ולהתכרבל בה. אולי הפעם
תאמר מילות אהבה רבות,
רבות מספור, וקולה יתרונן
ופניה