בית הספר של החייים
הליכה תמימה בסמטה לא מוכרת הובילה אותי למקום שלא ידעתי על קיומו- בי"ס של החיים. שלט מאיר עיניים תלה בכניסה, הזמין אותי להכנס. ליצנים ופעלולנים הסתובבו שם מנסים למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים. הכנסתי את ראשי והצצתי בסקרנות לתוך מה שהתרחש שם בפנים. דיילת מכירות פנתה אליי בחיוך צבוע וביקשה שאתלווה אליה לסיור מודרך. "כאן" הסבירה בקול רך "זו הקופה הראשית, בכל תחילת חודש מקבלים פה משימה שצריך לבצע. למעשה, זוהי תכנית חודשית מלאה פעילויות." "בחינם?" שאלתי בפליאה. אני חושבת שידעתי את התשובה , אבל ליתר ביטחון החלטתי לשאול. היא הביטה בי במבט מזלזל ואמרה : "ילדונת, יש לך עוד הרבה מה ללמוד בבי"ס. כלום לא ניתן בחינם, לכל דבר יש מחיר". הבטתי סביב ולא הכרתי איש, רציתי הביתה נורא וכמעט שהתחלתי לבכות. רציתי לרוץ לשער ולברוח מהסיוט הזה. "כאן" היא קטעה את מחשבותיי על בריחה "זהו בית הקולנוע, לכאן באים פעם בשבוע ומתבוננים בסרט חייהם של אחרים. זהו חלק מתכנית הלימודים , ובלי זה- אין לך סיכוי". צבטתי את עצמי , ממאנת להאמין שזו מציאות, לצערי- גיליתי שאני כאן- עובדה! "מאיפה יוצאים" נפלט לי בקול מיואש. והתחרטתי. היא כעסה. ראו את זה על הפנים שלה. "סליחה?!" שאלה בחוסר סבלנות. אני בטוחה שהיא שמעה מה שאמרתי אבל חזרתי על דבריי "היציאה. מאיפה יוצאים?" ."כנראה שלא הבנת חמודה, ברגע שנכנסת לכאן, אין יציאה עד סיום הקורס והבחינה המסכמת. אין לך לאן ללכת". אני לא בכיינית מטבעי אבל הן פשוט זרמו. מצאתי את עצמי בוכה כמו ילדה שאיבדה את הוריה בדיסנילנד. "זה אל עובד עלינו, מהר מאוד תביני את החוקים" אמרה בטון קר "כעת בואי אחריי לקבל את לוח הזמנים של החודש הזה". חזרנו על עקבותינו לכיוון הקופה הראשית. היה שם תור נורא ארוך ועמדו שם כל מיני יצורים שחורים כאלו ,עם שיער ארוך מאחורי האוזניים וכובע משונה, אבל גם אנשים כמוני. "מה שמך?" שאל אותי פקיד הקבלה "שרון" עניתי בקול חלוש. הוא פשפש בכרטיסיות ולבסוף שלף כרטיסיה שנשאה את שמי "איחרת, היית צריכה להגיע לכאן כבר מזמן". "אני פה במקרה" ניסיתי להסביר אך לשווא... הוא לא הקשיב לי וכבר פנה אל הבא בתור. בסוף התור זיהיתי אותו, לא השתנה בכלל. פתאום הציפו אותי הרגשות שכבר מלווים אותי תקופה ארוכה . נחמד לראות מישהו מוכר כאן בבי"ס. "שרון, בואי אחריי, יש לך שיחה עם מנהל בי"ס" היא שוב קטעה את מחשבותיי "זה נמצא שם מאחורי הבית האדום. לכי לשם ואל תשכחי שלכל דבר יש מחיר, הכל פה ידוע מראש ואין דבר שאין לנו נגיעה בו- זה יעזור לך להעביר את הזמן כאן. כעת אני צריכה לקבל תלמידים חדשים נוספים". ישבתי בתור למנהל, אזרתי אומץ ופתחתי את המעטפה. איך לא ניחשתי? שום דבר לא במקרה... נזכרתי בדברים שהיא אמרה לי. עלו לי כל מיני שאלות . מי זה המנהל המדובר? מי הם היצורים השחורים? איך הם ידעו שזה דווקא הוא? כמה זמן הוא נמצא כאן? "שרון" הרמתי את עיניי מהרצפה. דמות מעורפלת , לא ברורה , קראה בשמי וסימנה לי ללכת אחריה "לכאן בבקשה" . נזכרתי שכשעמדתי בתור, היו שם חבר'ה ותיקים שדיברו על זה שאת המנהל כל אחד רואה אחרת , ושחלק מאמינים שהוא שם וחלק לא. אני, לא מאמינה. כך החלטתי כשיצאתי מהחדר. טוב, אני חושבת שיש לי הרבה מה לעשות . תרתי אחריו בעיניי, מחפשת את המטרה שהוצבה לפניי, מחכה לטרף... זו לא תהיה משימה קלה, אני הרי מכירה את הסחורה ויודעת שפעם אחת זה כבר לא הלך. "שלום לך, מה נשמע?" הקול הזה מוכר לי מאוד... הרמתי את עיניי והוא היה שם , יפה ושמח לקראתי, חייכתי בשמחה. זה לא לקח הרבה זמן והבנתי שהמכשול עדיין קיים. אותו מכשול מהפעם הקודמת , אולי יותר מתאים לקרוא לה מכשולת. הייתי נחושה בדעתי )ולא שהיתה לי ברירה , הרי הייתי במשימה) שאני מחכה ויהי מה. וזה קרה. הוא בא וסיפר לי שהכל נגמר. המכשולת עברה את המבחן המסכם ועזבה את בי"ס. אני לא יודעת לתאר את גודל שמחתי, אך נשארתי קפואה כדי לא להתפס . זה לקח זמן וסבלנות שהשתלמו בסופו של דבר. המשימה היתה בתהליכי ביצוע מתקדמים, עד שיום אחד זה קרה. אני והוא יחד! לא ידעתי אושר כזה מעולם. הלילה עם הא הידיעה. מושלם! מלאת ביטחון ניגשתי ללוח הציונים לבדוק את ציוני במבחן. עברתי על רשימת השמות , מחפשת את שמי , וחשכו עיניי. "נכשל" רשום בכתב מנוכר , בטוש אדום. הייתי כל כך מבולבלת , הלא הכל היה כל כך מושלם, כנראה מושלם מדי כדי להיות אמיתי. שמו, היה מחוק מהרשימה . הוא עזב. הייתי צריכה לנחש... גם כשאותי מאכילים יותר מדי אני מקיאה. כעת, אני יושבת בבית הספר של החיים, בארגז חול ומלקקת את פצעיי שממאנים להגליד. אחות בית הספר סידרה לי ביקורים בחוץ, כדי לראות אותו. ואני מסתפקת בזה, מה אני יכולה להפסיד?!
הליכה תמימה בסמטה לא מוכרת הובילה אותי למקום שלא ידעתי על קיומו- בי"ס של החיים. שלט מאיר עיניים תלה בכניסה, הזמין אותי להכנס. ליצנים ופעלולנים הסתובבו שם מנסים למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים. הכנסתי את ראשי והצצתי בסקרנות לתוך מה שהתרחש שם בפנים. דיילת מכירות פנתה אליי בחיוך צבוע וביקשה שאתלווה אליה לסיור מודרך. "כאן" הסבירה בקול רך "זו הקופה הראשית, בכל תחילת חודש מקבלים פה משימה שצריך לבצע. למעשה, זוהי תכנית חודשית מלאה פעילויות." "בחינם?" שאלתי בפליאה. אני חושבת שידעתי את התשובה , אבל ליתר ביטחון החלטתי לשאול. היא הביטה בי במבט מזלזל ואמרה : "ילדונת, יש לך עוד הרבה מה ללמוד בבי"ס. כלום לא ניתן בחינם, לכל דבר יש מחיר". הבטתי סביב ולא הכרתי איש, רציתי הביתה נורא וכמעט שהתחלתי לבכות. רציתי לרוץ לשער ולברוח מהסיוט הזה. "כאן" היא קטעה את מחשבותיי על בריחה "זהו בית הקולנוע, לכאן באים פעם בשבוע ומתבוננים בסרט חייהם של אחרים. זהו חלק מתכנית הלימודים , ובלי זה- אין לך סיכוי". צבטתי את עצמי , ממאנת להאמין שזו מציאות, לצערי- גיליתי שאני כאן- עובדה! "מאיפה יוצאים" נפלט לי בקול מיואש. והתחרטתי. היא כעסה. ראו את זה על הפנים שלה. "סליחה?!" שאלה בחוסר סבלנות. אני בטוחה שהיא שמעה מה שאמרתי אבל חזרתי על דבריי "היציאה. מאיפה יוצאים?" ."כנראה שלא הבנת חמודה, ברגע שנכנסת לכאן, אין יציאה עד סיום הקורס והבחינה המסכמת. אין לך לאן ללכת". אני לא בכיינית מטבעי אבל הן פשוט זרמו. מצאתי את עצמי בוכה כמו ילדה שאיבדה את הוריה בדיסנילנד. "זה אל עובד עלינו, מהר מאוד תביני את החוקים" אמרה בטון קר "כעת בואי אחריי לקבל את לוח הזמנים של החודש הזה". חזרנו על עקבותינו לכיוון הקופה הראשית. היה שם תור נורא ארוך ועמדו שם כל מיני יצורים שחורים כאלו ,עם שיער ארוך מאחורי האוזניים וכובע משונה, אבל גם אנשים כמוני. "מה שמך?" שאל אותי פקיד הקבלה "שרון" עניתי בקול חלוש. הוא פשפש בכרטיסיות ולבסוף שלף כרטיסיה שנשאה את שמי "איחרת, היית צריכה להגיע לכאן כבר מזמן". "אני פה במקרה" ניסיתי להסביר אך לשווא... הוא לא הקשיב לי וכבר פנה אל הבא בתור. בסוף התור זיהיתי אותו, לא השתנה בכלל. פתאום הציפו אותי הרגשות שכבר מלווים אותי תקופה ארוכה . נחמד לראות מישהו מוכר כאן בבי"ס. "שרון, בואי אחריי, יש לך שיחה עם מנהל בי"ס" היא שוב קטעה את מחשבותיי "זה נמצא שם מאחורי הבית האדום. לכי לשם ואל תשכחי שלכל דבר יש מחיר, הכל פה ידוע מראש ואין דבר שאין לנו נגיעה בו- זה יעזור לך להעביר את הזמן כאן. כעת אני צריכה לקבל תלמידים חדשים נוספים". ישבתי בתור למנהל, אזרתי אומץ ופתחתי את המעטפה. איך לא ניחשתי? שום דבר לא במקרה... נזכרתי בדברים שהיא אמרה לי. עלו לי כל מיני שאלות . מי זה המנהל המדובר? מי הם היצורים השחורים? איך הם ידעו שזה דווקא הוא? כמה זמן הוא נמצא כאן? "שרון" הרמתי את עיניי מהרצפה. דמות מעורפלת , לא ברורה , קראה בשמי וסימנה לי ללכת אחריה "לכאן בבקשה" . נזכרתי שכשעמדתי בתור, היו שם חבר'ה ותיקים שדיברו על זה שאת המנהל כל אחד רואה אחרת , ושחלק מאמינים שהוא שם וחלק לא. אני, לא מאמינה. כך החלטתי כשיצאתי מהחדר. טוב, אני חושבת שיש לי הרבה מה לעשות . תרתי אחריו בעיניי, מחפשת את המטרה שהוצבה לפניי, מחכה לטרף... זו לא תהיה משימה קלה, אני הרי מכירה את הסחורה ויודעת שפעם אחת זה כבר לא הלך. "שלום לך, מה נשמע?" הקול הזה מוכר לי מאוד... הרמתי את עיניי והוא היה שם , יפה ושמח לקראתי, חייכתי בשמחה. זה לא לקח הרבה זמן והבנתי שהמכשול עדיין קיים. אותו מכשול מהפעם הקודמת , אולי יותר מתאים לקרוא לה מכשולת. הייתי נחושה בדעתי )ולא שהיתה לי ברירה , הרי הייתי במשימה) שאני מחכה ויהי מה. וזה קרה. הוא בא וסיפר לי שהכל נגמר. המכשולת עברה את המבחן המסכם ועזבה את בי"ס. אני לא יודעת לתאר את גודל שמחתי, אך נשארתי קפואה כדי לא להתפס . זה לקח זמן וסבלנות שהשתלמו בסופו של דבר. המשימה היתה בתהליכי ביצוע מתקדמים, עד שיום אחד זה קרה. אני והוא יחד! לא ידעתי אושר כזה מעולם. הלילה עם הא הידיעה. מושלם! מלאת ביטחון ניגשתי ללוח הציונים לבדוק את ציוני במבחן. עברתי על רשימת השמות , מחפשת את שמי , וחשכו עיניי. "נכשל" רשום בכתב מנוכר , בטוש אדום. הייתי כל כך מבולבלת , הלא הכל היה כל כך מושלם, כנראה מושלם מדי כדי להיות אמיתי. שמו, היה מחוק מהרשימה . הוא עזב. הייתי צריכה לנחש... גם כשאותי מאכילים יותר מדי אני מקיאה. כעת, אני יושבת בבית הספר של החיים, בארגז חול ומלקקת את פצעיי שממאנים להגליד. אחות בית הספר סידרה לי ביקורים בחוץ, כדי לראות אותו. ואני מסתפקת בזה, מה אני יכולה להפסיד?!
