שכלית אני מבין שאני מפר איזה כלל
של התנהגות חברתית ושל מה שנחשב לשלילי או חיובי ועקב כך עלול לספוג הרבה ביקורת, אבל אני לא מסוגל לשלוט ברגשות האלה, וגם לא רוצה לכפות על עצמי בכוח משהו שאני לא מתחבר אליו רק כי "כולם עושים ככה" ולכן זה נחשב לנורמה.
כמובן שאני רוצה שהילדים שלי לא יעזבו את הארץ, אבל אם בבגרותם הם יקבלו החלטה כזו, אני לא אדרוש מהם להרגיש קשר מיוחד לישראל ולשמור אמונים לעברית, אלא אנסה בעצמי להתחבר לעולמם, לפחות במידת מה.
קודם אנחנו מלדמדים את ילדינו, אחר כך בעצמינו לומדים מהם. משמסרב לעשות זאת, מתחיל לפגר אחרי זמנו.
אבל זה כנראה משפחתי אצלינו, בדיוק ככה עולמה של הסבתא שלי, קומוניסטית אדוקה ואישה סובייטית טיפוסית, אינטליגנטית של עיר גדולה הדוברת רוסית רהותה שמילה באידיש לא שמעו ממנה, היה שונה לחלותין מעולמה של סבתא-רבתה,יוצאת עיירה ליטאית, ששמרה כשרות ודיברה בעיקר ביידיש והרוסית שלה הייתה משובשת מאוד.