ביקורת ושאר ירקות
אדם ביקורתי. מאז ומתמיד . וגם אדם בעל אידיאלים (לפחות כך אני מנסה לחשוב). וגם לא יכולה לסבול עוולות/חוסר רגישות/אדישות אל בעלי מצוקה כל שיהיו. תוסיפו לזה רגישות יתר + קורטוב של רגשי נחיתות וקבלו את התוצאה- אני.
הבעיה היא תמיד היתה אל מול השקט הזה. השקט האלים הזה, הדוקר, ששורף לך כל חלקה טובה. שמשמיד לך את הזהות לשמה, אולי הגעת לעולם.
בשנים האחרונות, אחרי שעברתי כמה גלגולים, מתתי וחזרתי אל עצמי שוב מחדש, אל אחת שהייתי צריכה לבנות מאפס ולא הכרתי - אני מבינה כמה אנו כחברה, לוקים בחסר.
ואני מדברת על אנשים שמניפים דגלים של הומאניות, צדק, אמת, יושר
אבל בעיקר על הדגל של האמת. עליו אני רוצה לדבר.
בתור חוזרת בתשובה, רוחניקית, חובבת בע"ח ומרחמת עליהם (אבל לא רק עליהם יש לציין כי אם גם ובראש בראשונה על אנשים) אני נחשפת לאחרונה לכל הנושא שלנו (החברה הדתית בפרט) לאנשים שונים/חריגים, אבל לא מידי חריגים.
כאלה שנראים בדיוק כמו רובנו, אבל, לצורך העניין- סובלים מחרדות/מבקרים אצל פסיכולוג.
לא פעם אני פשוט מוצאת את עצמי מפחדת להודות בכך ובטח שלא לדבר על כך
למרות, שביני לבין עצמי- אני חושבת שזו המחמאה וגם המתנה הכי גדולה שיכולתי להעניק לעצמי. (מחמאה בעיקר בראותי אנשים דתיים so called שאינם מודעים לרגשותיהם ולא מגלים רגישות לסביבה)
אני חוזרת אל הילדה המפוחדת, זו שלא מדברת, שלא מעניקה מעצמה רבע ממה שיש לה לאנושות- כי היא הרי, עסוקה בשקרים שלה ובסיפורי ה"התנרמלות" כלפי העולם, כלפי עצמה וחוזר חלילה.
כשסיימתי את פרק השירות לאומי בחיי (והתחלתי, אגב, פרק של מסכת יסורים קשה, אשר את שברי אותה עת אני מנסה עד היום לאחות) נורא חששתי, איך לא- מה אני אגיד לכשארצה להשתדך (אז, מבחינתי זו היתה האופציה היחידה כמובן, בהיותי אורתודו(ק)סית לחלוטין כביכול)
כמובן שלא נדבר על האזהרות של אמא, לא לדבר, לא להוציא, אפילו לא לצחוק כמו שאני אוהבת...כי לפעמים זה פשוט מוגזם לטעמה, משתטה כזה, שאולי יכול לגלות את כל מה שחבוי עמוק פנימה.
אני פותחת את המגירה אותה סגרתי כל כך הרבה שנים, את המגירה שנקראת אני.
קולטת שיש לי הרבה מה לתת מעצמי, יש לי חלומות, יש לי תקוות, המון פחדים כרגיל...אבל האהבות נשארו אותן אהבות.
זה לא מעניין אותי יותר ששידוך דתי הוא לא אופציה, אפשר להגיד שאפילו השלמתי עם זה ואני שמחה עם המצב.........יתרה מכך, יש סיכוי שאני עושה רציונאליזציה לכך (למה - פשוט-עדיף-כך-ולא-אחרת)
לא חסרים לי מחזרים, שלא מספיקים לחזר כי אני מראש פוסלת בחושבי "למה זה לא יתאים" וכו'..כן, זה מדהים, אל מול נבואות הזעם של אמי אחרי התקופה אותה עברתי, שלא נדבר על התיוג והפחד של אנשים "נאורים".
מה שאני רוצה להגיד הוא דבר אחד, אני אומרת אותו בתור בת שירות לשעבר שאהבה את העולם הדתי והלכה אחריו במסווה של חיפוש אחר אמת כלשהיא (אם כי היום יודעת שהיה מלווה כאן תהליך מרידה וחיפוש זהות של גיל "טיפש-עשרה")
דתי? דתיה? חוזרים בתשובה? אנשים לא נאורים באופן כללי?
תתעוררו בבקשה, חיים מסביבכם היום 250,000 אנשים שסובלים, הרבה פעמים מתוך רגישות יותר, מבעיות כאלה ואחרות.
אנשים אינטליגנטים, מבריקים, אנשי שיחה, בעלי לב טוב וכשרונות/חלומות.....
אל תפסלו אותם אוטומטית. פשוט אל.
הגיע הזמן לעשות שינוי.בראש.
אדם ביקורתי. מאז ומתמיד . וגם אדם בעל אידיאלים (לפחות כך אני מנסה לחשוב). וגם לא יכולה לסבול עוולות/חוסר רגישות/אדישות אל בעלי מצוקה כל שיהיו. תוסיפו לזה רגישות יתר + קורטוב של רגשי נחיתות וקבלו את התוצאה- אני.
הבעיה היא תמיד היתה אל מול השקט הזה. השקט האלים הזה, הדוקר, ששורף לך כל חלקה טובה. שמשמיד לך את הזהות לשמה, אולי הגעת לעולם.
בשנים האחרונות, אחרי שעברתי כמה גלגולים, מתתי וחזרתי אל עצמי שוב מחדש, אל אחת שהייתי צריכה לבנות מאפס ולא הכרתי - אני מבינה כמה אנו כחברה, לוקים בחסר.
ואני מדברת על אנשים שמניפים דגלים של הומאניות, צדק, אמת, יושר
אבל בעיקר על הדגל של האמת. עליו אני רוצה לדבר.
בתור חוזרת בתשובה, רוחניקית, חובבת בע"ח ומרחמת עליהם (אבל לא רק עליהם יש לציין כי אם גם ובראש בראשונה על אנשים) אני נחשפת לאחרונה לכל הנושא שלנו (החברה הדתית בפרט) לאנשים שונים/חריגים, אבל לא מידי חריגים.
כאלה שנראים בדיוק כמו רובנו, אבל, לצורך העניין- סובלים מחרדות/מבקרים אצל פסיכולוג.
לא פעם אני פשוט מוצאת את עצמי מפחדת להודות בכך ובטח שלא לדבר על כך
למרות, שביני לבין עצמי- אני חושבת שזו המחמאה וגם המתנה הכי גדולה שיכולתי להעניק לעצמי. (מחמאה בעיקר בראותי אנשים דתיים so called שאינם מודעים לרגשותיהם ולא מגלים רגישות לסביבה)
אני חוזרת אל הילדה המפוחדת, זו שלא מדברת, שלא מעניקה מעצמה רבע ממה שיש לה לאנושות- כי היא הרי, עסוקה בשקרים שלה ובסיפורי ה"התנרמלות" כלפי העולם, כלפי עצמה וחוזר חלילה.
כשסיימתי את פרק השירות לאומי בחיי (והתחלתי, אגב, פרק של מסכת יסורים קשה, אשר את שברי אותה עת אני מנסה עד היום לאחות) נורא חששתי, איך לא- מה אני אגיד לכשארצה להשתדך (אז, מבחינתי זו היתה האופציה היחידה כמובן, בהיותי אורתודו(ק)סית לחלוטין כביכול)
כמובן שלא נדבר על האזהרות של אמא, לא לדבר, לא להוציא, אפילו לא לצחוק כמו שאני אוהבת...כי לפעמים זה פשוט מוגזם לטעמה, משתטה כזה, שאולי יכול לגלות את כל מה שחבוי עמוק פנימה.
אני פותחת את המגירה אותה סגרתי כל כך הרבה שנים, את המגירה שנקראת אני.
קולטת שיש לי הרבה מה לתת מעצמי, יש לי חלומות, יש לי תקוות, המון פחדים כרגיל...אבל האהבות נשארו אותן אהבות.
זה לא מעניין אותי יותר ששידוך דתי הוא לא אופציה, אפשר להגיד שאפילו השלמתי עם זה ואני שמחה עם המצב.........יתרה מכך, יש סיכוי שאני עושה רציונאליזציה לכך (למה - פשוט-עדיף-כך-ולא-אחרת)
לא חסרים לי מחזרים, שלא מספיקים לחזר כי אני מראש פוסלת בחושבי "למה זה לא יתאים" וכו'..כן, זה מדהים, אל מול נבואות הזעם של אמי אחרי התקופה אותה עברתי, שלא נדבר על התיוג והפחד של אנשים "נאורים".
מה שאני רוצה להגיד הוא דבר אחד, אני אומרת אותו בתור בת שירות לשעבר שאהבה את העולם הדתי והלכה אחריו במסווה של חיפוש אחר אמת כלשהיא (אם כי היום יודעת שהיה מלווה כאן תהליך מרידה וחיפוש זהות של גיל "טיפש-עשרה")
דתי? דתיה? חוזרים בתשובה? אנשים לא נאורים באופן כללי?
תתעוררו בבקשה, חיים מסביבכם היום 250,000 אנשים שסובלים, הרבה פעמים מתוך רגישות יותר, מבעיות כאלה ואחרות.
אנשים אינטליגנטים, מבריקים, אנשי שיחה, בעלי לב טוב וכשרונות/חלומות.....
אל תפסלו אותם אוטומטית. פשוט אל.
הגיע הזמן לעשות שינוי.בראש.