אגיב כאן לשלושתכן, ברשותכן
אך בקשה אחת אבקש: אנא, קראו שוב את הסיפור לפני שאתן מגיבות, ונסו גם להיכנס לראש של אישה מימי קדם, ולא מערבית-מודרנית. לנטמג - א. לא דנו שם מעולם באפשרות לגרשה; עייני שוב בסיפור. יש פה דיון הלכתי בנושא נדרים; ישנם הרבה טיפשים שנודרים נדרים חסרי אחריות, וחכמים עושים כל אשר ביכולתם לתקן את המעוות. סיפור זה הוא דוגמה אחת לכך. ב. הקריטריונים של ה"יופי בלבד", נקבעו בנדר. על זה הסיפור. ג. שלא במעמדה - אדרבה, זה היה הרבה יותר מבייש אם הסיפור היה במעמדה, כאשר היו מונים לפניה את מומיה. זו נראית לי הסיבה שלא עשו כך. אם כי ייתכן שזה עניין של צניעות, שחכם מכובד יתחיל להסתכל על צורתה החיצונית של אישה. ד. רבי ישמעאל אכן אינו לוחם זכויות נשים, כמובן (קצת הפרזתי בכוונה כשאמרתי זאת למעלה, כי זה יותר נכון מלהגדיר אותו כשוביניסט). הוא גם איננו לוחם זכוית הגברים. רבי ישמעאל, ברוח התורה, הוא לוחם הצדק, זה הכול. (אגב, "זכויות האדם", נשים או גברים, הן המצאה של אדם סמית וחבריו. התורה לא מדברת על זכויות, כי אם על חובות כלפי האחר. ואין כאן בכלל המקום להאריך בכך.) ה. את המשפטים האחרונים לא זכיתי להבין. בהתחלה את כותבת שהוא פסק לטובת האישה (כמו שאכן היה), אך בהמשך את מספרת שאנחנו לא יודעים שהוא שילם לו כדי שיפסוק לטובתו. באמת שלא זכיתי לרדת לסוף דעתך. לשלי - בעניין הנקודה למחשבה: לא פגעתי בשום מקום שאני זוכר בכבודו של אף פמיניסט בעל מעמד, כפי שנדמה לי שאת טוענת. נוסף על כך שזה חידוש בשבילי, שפמיניסטים/יות בעלי מעמד הפכו לאוטוריטה רבנית כלפי חסידי/דותיהן. לגבי "לימוד הזכות" עלי: באמת תודה. אכן, אני מקווה שאגדל
לגנגי - גם אני, כמותך, אינני אוהב את כל האפולוגטיקה סביב היהדות היום, והנסיונות להופכה ל´פמיניסטית´ או ´מערבית´. כמובן, אין זה נכון. כמו שכתבתי למעלה, התורה אינה לוחמת זכויות נשים או גברים, אלא לוחמת צדק בכלל. אם אישה נפגעה- צריך לפצותה. אם גבר נפגע - גם בו צריך לטפל. לא אתייחס כאן (אלא אם כן תרצו) לדעתי בנוגע למעמד האישה ביהדות. יש לי, נכון לעכשיו (וודאי שאגדל ואחכים יותר בזה, אי"ה), כמה הרהורים וכיווני מחשבה בנושא. שוב, אם תרצו, אציג אותם. אם לא, לא. ולגבי ה"אין לך מושג מהחיים שלך... מה אתה מבין" - אני עדיין חושב שבעניין הזה אני קורא טוב יותר את תחושותיה של האישה בימים עברו (ואולי גם היום, אצל נשים רבות). גם היום קשה לאישה לחיות לבד ללא בנים (ראו השיר ´עקרה´ של רחל, וראו גם את בכיה של חנה, ועוד נשים כדוגמתה. זו תחושה נוראה ואיומה, בלי ספק), ובעבר עוד יותר. את המשפט ´טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו´ (מוטב לשבת בשנים מאשר לשבת בודדה), לא טבעו חז"ל, אלא זהו משפט של נשי דורם, אותו הם ציטטו. ואותה אישה לא מגדלת את "ילדיו", אלא את ילדיה שלה, פרי בטנה! האם עדיף מכך להיות בגורלה של מיכל בת שאול, אשר ´לא היה לה ילד עד יום מותה´? אפילו אני, כגבר, מצליח להרגיש חלק מהתחושה הנוראה הזו. ושוב, אם אכן אותה נאנסת היתה בוחרת ללכת לגורלה, הרשות היתה בידה (מסתבר שזכות זו נוצלה יותר כאשר היה מישהו, קרוב משפחה למשל, שהיה מוכן לגאול אותה ממצבה האומלל. אך אני חושב שכדאי לך למחוק את סימן הקריאה ששמת. (אגב, לפי מחקרים שקראתי - וגם לפי כמה סיפורים שראיתי בעתונים - ישנה תופעה של הזדהות של הקורבן עם עושה המעשה; פעמים רבות נשים שנאנסות ומוכות לא זו בלבד שמבטלות את התביעה (ולא תמיד מחמת פחד), אלא שהן מתחננות על נפשו, ואומרות שהן אוהבות אותו ושהן סולחות לו וכו´ וכו´. זו תופעה בהחלט מצויה, והרוצה להתעלם ממנה - שיתעלם.) ואני מבטיח להשתדל לחשוב לפני שאני משפריץ דברים שחינכו אותי להאמין בהם בלי עפעוף (אגב, ביטוי יפה
בלי עפעוף. מעניין). אם כי בנושא הזה הדבר לא שייך, כיון שאין פה משהו ש"חינכו אותי להאמין בו", אלא בדברים שאני מנסה להגיע אליהם באמצעות שכלי הדל ובינתי הקלה.
