Surrender My Soul
New member
בין כה לא תקראי../images/Emo80.gif
השאלה היא האם באמת שווה להתאמץ ולכתוב לך מכתב? אבל היי, אולי זה בשבילי? אולי הכתיבה הזו תגרום לי להבין את הטעות שלי. הטעות שלך. אין לי הרבה חברים. פעם היו לי. היום יש שני אנשים שאני יכולה לקטלג אותם כחברים שלי. החבר שלי, שרון והחברה שלי סיון. זהו. אני עדיין לא מצליחה להבין את עצמי. איך מילדה עם כל כך הרבה תהילה ורעש מסביבה הפכתי לילדה שלא מעוניינת בחברים? אולי עכשיו אני מצליחה להבין. בגללך. את פגעת בי. גרמת לי לאבד את האמון שלי בכל האנשים שמסביבי. למה? כי נתתי לך הכל. ואת דרכת עליי. זה התחיל בכיתה ז', שעשיתי עלייך חרם, כל הילדים בכיתה לא סבלו אותך. בגללי. בגלל שאני הסטתי אותם נגדך. גרמתי להם לתעב אותך, את המעשים שלך, את המילים שלך. והם כמו צבא עיוור צייתו לדבריי, למרות שעוד נחשבתי לחדשה בכיתה. באיזשהוא שלב התעוררתי, נזפתי בעצמי, והשלמתי איתך. וכולם חיקו אותי. השלימו איתך אחריי. פתאום היו לך חברים. פתאום הרגשת רצוייה. בזכות מי? בזכותי. ביום שהשלמתי איתך כל כך התנצלתי על העוול שגרמתי לך, ונשבעתי לעצמי שאתן לך את כולי. וכך עשיתי. שתינו שכחנו כמה רעה הייתי לפני שש שנים, והתחברנו. כמו זוג אחיות היינו. אני נתתי הכל בשבילך, והלוואי שיכולתי לומר אותו הדבר ההפך. את רק דרשת. בלי להשיב תמורה. אני שתקתי. איך גרמת לי לאבד את ההורים שלי? עודדת אותי לנסות להתאבד, עודדת אותי לברוח מהבית, גרמת לי להאמין שההורים שלי לא שווים שום הערכה מצידי, גרמת לי לחשוב שהיחידה שאני חבה לה את חיי היא את. וטעיתי. כל כך טעיתי. במשך שש שנים הייתי עיוורת. הלכתי אחרייך. אז כן, התהפכו היוצרות, והפכתי לשפוטה שלך. גנבתי עבורך כסף, ועוד בשיא תמימותי חשבתי שזה בסדר. מכרתי את המשפחה שלי בשביל שאת תהיי מרוצה, ואיכשהוא- אחריי כל מה שהייתי עושה למענך המשכת לתת לי את ההרגשה שאני חייבת לך עוד. ועוד. ועוד. ועוד. עד שנשברתי. פקחתי עיינים יקירתי. לא עוד. אני ממשיכה בחיים שלי. בלעדייך.
השאלה היא האם באמת שווה להתאמץ ולכתוב לך מכתב? אבל היי, אולי זה בשבילי? אולי הכתיבה הזו תגרום לי להבין את הטעות שלי. הטעות שלך. אין לי הרבה חברים. פעם היו לי. היום יש שני אנשים שאני יכולה לקטלג אותם כחברים שלי. החבר שלי, שרון והחברה שלי סיון. זהו. אני עדיין לא מצליחה להבין את עצמי. איך מילדה עם כל כך הרבה תהילה ורעש מסביבה הפכתי לילדה שלא מעוניינת בחברים? אולי עכשיו אני מצליחה להבין. בגללך. את פגעת בי. גרמת לי לאבד את האמון שלי בכל האנשים שמסביבי. למה? כי נתתי לך הכל. ואת דרכת עליי. זה התחיל בכיתה ז', שעשיתי עלייך חרם, כל הילדים בכיתה לא סבלו אותך. בגללי. בגלל שאני הסטתי אותם נגדך. גרמתי להם לתעב אותך, את המעשים שלך, את המילים שלך. והם כמו צבא עיוור צייתו לדבריי, למרות שעוד נחשבתי לחדשה בכיתה. באיזשהוא שלב התעוררתי, נזפתי בעצמי, והשלמתי איתך. וכולם חיקו אותי. השלימו איתך אחריי. פתאום היו לך חברים. פתאום הרגשת רצוייה. בזכות מי? בזכותי. ביום שהשלמתי איתך כל כך התנצלתי על העוול שגרמתי לך, ונשבעתי לעצמי שאתן לך את כולי. וכך עשיתי. שתינו שכחנו כמה רעה הייתי לפני שש שנים, והתחברנו. כמו זוג אחיות היינו. אני נתתי הכל בשבילך, והלוואי שיכולתי לומר אותו הדבר ההפך. את רק דרשת. בלי להשיב תמורה. אני שתקתי. איך גרמת לי לאבד את ההורים שלי? עודדת אותי לנסות להתאבד, עודדת אותי לברוח מהבית, גרמת לי להאמין שההורים שלי לא שווים שום הערכה מצידי, גרמת לי לחשוב שהיחידה שאני חבה לה את חיי היא את. וטעיתי. כל כך טעיתי. במשך שש שנים הייתי עיוורת. הלכתי אחרייך. אז כן, התהפכו היוצרות, והפכתי לשפוטה שלך. גנבתי עבורך כסף, ועוד בשיא תמימותי חשבתי שזה בסדר. מכרתי את המשפחה שלי בשביל שאת תהיי מרוצה, ואיכשהוא- אחריי כל מה שהייתי עושה למענך המשכת לתת לי את ההרגשה שאני חייבת לך עוד. ועוד. ועוד. ועוד. עד שנשברתי. פקחתי עיינים יקירתי. לא עוד. אני ממשיכה בחיים שלי. בלעדייך.
