בין הורים

[יעל11כהן]

לא מסכימה...

זה הרבה תלוי גם בגיל הילדים. אבל בהכללה ילדים אינם מבוגרים קטנים. יש להם את התפיסה שלהם שהיא שונה משל המבוגרים. ילדים בד"כ זקוקים לדברים מוגדרים וברורים. לא אמא אומרת ככה אז אבא אומר אחרת. אבא ואמא הם יחידה אחת שתפקידם לגדל, לחנך ולהדריך את ילדיהם. ברגע שהזוג בעצמו לא שלם עם עצמו ועוד מביא את חילוקי הדעות שלו בפני הילדים הוא גורם לילדים הרגשת חוסר יציבות מצד אחד ועלול לגרום גם למעט זלזול (בגיל מבוגר יותר) כלפי אחד ההורים. לי יש רק שתי ילדות עדיין קטנטנות (בת שנתיים ובת שבועיים) - אבל ברור לנו שהגידול שלהם בעזרת ה' יהיה עקבי - מצד שנינו.

 

[אפרתש]

הבעייתיות ב"אבא ואמא יחידה אחת"

בתיה הקטנה רגילה שאבא ואמא תמיד אומרים וחושבים אותו דבר. שניהם חושבים אותו דבר לגבי מה הלבוש המתאים, לגבי מה לאכול מתי, לגבי האם אפשר לשחק עכשו או לעשות שיעורים קודם. בתיה הקטנה גדלה ומתחתנת, בשעה טובה. ובתיה הקטנה פתאום מגלה שהיא חושבת שאסור ללבוש סנדלים בחורף, ובעלה חושב שזה בסדר. ובתיה הקטנה חושבת שבטח משהו מאד לא בסדר ביחסיה עם בן זוגה. הרי בעל ואישה חושבים אותו דבר על גידול ילדים. ואולי בתיה מלכתחילה לא תתחתן, כי בכל פעם שהיא נפגשת עם מישהו והם דנים על גידול ילדים, הם מגלים שהם לא חושבים אותו דבר. ובתיה תמשיך לחפש עד שתמצא גבר שחושב כמוה.

 

[שחר של עמית]

../images/Emo6.gif הרסת אותי עם התיאור הזה

עכשיו דברים מתחילים להיות יותר מובנים (איך לא הבנתי עד היום מדוע לא מצאתי את האביר!)

 

[vered4]

תני קצת קרדיט לילדים

ילדים הם ילדים ויש להם דרכים משלהם לפתור בעיות. אם הריב הוא לא ריב שהילדים חוששים שההורים יפרדו בעקבותיו, ובסך הכל הבית יציב וחם, אז לדעתי זו עוד דרך שבה הילדים רואים איך מתפקדים בעולם האמיתי. כשהקטן היה בן 3.4, היינו בטיול, ואבא ואמא (אנחנו

נכנסנו לריב רציני. כל כך רציני, שקמתי והלכתי לטייל עם הקטן כדי להתרחק. בדרך חמודי עשה לי שיחת מוטיבציה- "למה את כועסת" "לא טוב לריב" צריך להיות חברים" אחר כך קניתי לו גלידה, והוא התעקש לחזור ולשבת לאכול ליד אבא. מגשר קטן יש לי

 

[דסי אשר]

יו, איזה נפלא, ואני עוד הולכת לפגוש

אני חושבת שזו חוויה נהדרת. אני אכן מבינה את החששות של ההורים, אבל זאת משום ההיסטוריה האישית שלי. אני אם שהזוגיות שלה הסתיימה, כי הייתה גרועה מאד-ועצם הסיום היה הדבר הטוב ביותר- גם לילדים(הם מרגישים זאת כבר הרבה שנים). דסי

 

[סמויה בדרכ]

אני חושבת שזה לא יתכן שלאבא ולאימא

יהיו אותן הדעות בכל דבר. נראה לי שמצב כזה אפשרי רק כשאחד ההורים לוקח על עצמו לבד לחנך את הילדים ואז.. טוב, אני לא יודעת איך אצל אחרים אבל בעיני זו דרך בעיתית לנהל משפחה. אני חושבת שאולי אין אצלך חילוקי דעות כי הילדות שלך מאד קטנות

 

[יעל11כהן]

לא לחנך לבד

וברור שתמיד יהיו חילוקי דעות בין בני הזוג בתדירות כזו או אחרת. אבל חילוקי הדעות לא צריכים לבוא לידי ביטוי בפני הילדים. גם "בתיה הקטנה" תגדל ותראה את העולם האמיתי. היא תלמד שיש אנשים שונים עם דעות שונות. היא בוודאי גם תבין כבר שלהוריה היו חילוקי דעות, אך לא בנוכחותה. יתכן שהיא תאמץ את הגישה ואולי לא. ואם כן, אז היא תמצא לה חתן שחושב כמוה שאת חילוקי הדעות לא מביאים בפני הילדים. בילדותי הציגו בפני עמדה אחידה של הורים ומורים (ופה אני לא בטוחה שזה הכרחי). ידעתי שההורים מצדיקים את המורים. מה שלא ידעתי זה שאמי כן הלכה והעבירה בקורת כשהיה צריך באזני המורות או המנהל - אבל ללא ידיעתנו. ככה שהיא דאגה לנו ויחד עם זה הציגה עמדה אחידה עם המורים, כדי שלא נגיע לזלזול בהם. מה שאין כן היום, שאני רואה תלמידים שלא מהססים "לאיים" על מוריהם בפניה להורים.

 

[סמויה בדרכ]

אני לא מסכימה איתך שאי הסכמה עם

מישהו מביע זלזול בו. הנה, אני לא מסכימה איתך ולא מזלזלת

. האם חילוקי דיעות הם דבר שצריך להתבייש בו? למה שהילדים לא יראו איך שני אנשים מבוגרים שלא מסכימים על נושא מסוים מדברים ביניהם ופותרים את הבעיה? איך הם ילמדו איך פותרים בעיות כשיש אי הסכמה כמובן שיש נושאים שלא דנים בהם בפני הילדים אבל, דוגמה כמו שהביאו כאן של כן ללבוש סנדלים או לא בעיני זה בכלל לא בעיה. אני מרגישה ש"חזית אחידה" יוצרת הרגשה של הורים מול ילדים ולדעתי משפחה לא אמורה להיות ככה. איזה הרגשה יש לילד שיש מולו "חזית אחידה" של הורים שהוא לא מצליח לשכנע אף אחד? בעיני זה חשוב שילד ידע שיש לו את היכולת לשכנע ולשנות דברים. זו הרגשה של בטחון עצמי. יש נושאים שהם לא כל כך חשובים בשביל "חזית אחידה". לדעתי אולי אפילו רוב הנושאים בחיי היום יום הם כאלה. כמובן שברמת העיקרון צריכה להיות הסכמה בסיסית בין ההורים על דרך חינוך הילדים אבל אלה דברים ממש גדולים כמו נגיד זוג מעורב דתי וחילוני. צריכה להיות הסכמה עקרונית על דרך חינוך הילדים. או נגיד כמו שיש לנו חברים שהאבא רוצה שהילד יחזיר מכות ומעודד אותו והאמא מאד מתנגדת. לדעתי זה דבר עקרוני שצריך לפתור בין ההורים. אבל ביום יום ילד צריך להרגיש שהוא יכול לשנות דברים והחלטות של הורים ובגלל זה חוסר אחידות היא כן חשובה. רציתי גם להגיד לגבי מורים. אף פעם לא זלזלתי במורים שלי אבל כשמורה לא צדקה ההורים שלי היו לצידי ולדעתי זה מאוד היה לי חשוב להרגיש את התמיכה שלהם. כשהמורה צדקה הסבירו לי למה אבל אף פעם לא הרגשתי שיש מולי חזית וגם בגלל שידעתי שכשאני צודקת ההורים שלי בעדי היה לי, אני חושבת יותר קל להבין כשהם הצדיקו את המורה. מורים הם אנשים והם טועים וילד צריך לדעת שלפעמים הוא צודק. לדעתי בכלאופן

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif מסכימה עם כל מילה.

 

[יעל11כהן]

כנראה שנשאר לא מסכימות

ונזכרתי במקרה שיש לו קשר עקיף לנושא הזה : לחברה מהעבודה יש שתי בנות קטנות (8-10). היא לא מונעת מהן לראות תוכניות TV שהן אוהבות ("המורדים" לדוגמה ועוד). כשדברנו על זה פעם היא אמרה : "אני יודעת שיש שם הרבה דברים שלא בסדר. אבל אני יושבת ורואה את זה איתן. אחרי כל תוכנית אנחנו מדברות מי היה בסדר ומי לא ואיך צריך להתנהג - וככה אני מחנכת אותן לצפיה בקורתית וגם מגיעה איתן לתובנות על נושאים שלא היינו מגיעות אליהן ללא הסדרה". מה שהיא לא ידעה זה מה שכל פסיכולוג מתחיל יגיד לה : בגילאים הצעירים מה שתופס הכי חזק אלו העיניים. הילד יכול להסביר ולהבין שזה לא בסדר שזה דחף את ההוא. אבל מה שישאר חרוט על לבו זו הדחיפה וזו ההתנהגות שאליה הוא נחשף. ומה הקשר לענינינו? פשוט, הראיה את הילדים הקטנים כמבוגרים קטנים היא מוטעת מיסודה ובאיזה שהוא שלב עושה להם עוול. כשילד רואה שהוריו "רבים" (בעיקר על משהו הנוגע אליו) הוא לא חושב : "הנה שני מבוגרים רבים. מעניין איך הם יפתרו את הבעיה". לא. הוא חושב (יותר נכון מרגיש)קודם אי-נעימות כי אבאאמא רבים בגללו. דבר שני, הוא מסתכל מי "מנצח". כי מבחינתו העולם מאד שחור/לבן. וכשאחד מההורים "מתפשר" הילד רואה את זה כנצחון של הצד שכנגד. ולזה יכולות להיות השלכות שונות בהתנהגותו כלפי עצמו, כלפי הוריו ובתפיסתו את יציבות הבית והוריו - שהם הבסיס. כמובן כל זה מדובר בגילאים צעירים. אם היינו בפורום "הורים למתבגרים" תגובתי היתה שונה. יום טוב, יעל.

 

[לאה_מ]

אבל איך היכולות האלה נבנות?

איך אנשים לומדים להתפשר, להתווכח בצורה נעימה ומכבדת, לדעת להקשיב לדברי הזולת? כל אלה הם כישורים מאד חשובים, שילדים לומדים אותם (גם) דרך חיקוי. ואיזה מקור טוב יותר לחיקוי מאשר ההורים??? אז אני לא מתכוונת, כמובן, שאבא ואמא יצרחו כל הזמן זה על זו - זה ממש לא דוגמא מוצלחת, אבל בהחלט יתכן שהילדים יראו שחוסר הסכמה יכולה להיות מכבדת, שגם כשאני לא מסכימה עם אבא, אני עדיין מכירה באוטונומיה שלו ובזכותו לקבוע דברים מסויימים, ולהיפך. שילמדו שגם כשלא מסכימים אפשר לשוחח בצורה נעימה, אפשר לשים חילוקי דעות על השולחן, אפשר לנסות למצוא יחד פתרונות שיספקו את שנינו - לדעתי השעור הזה חשוב לא פחות - ובעיני אפילו יותר - מאשר "חזית אחידה" של ההורים. אני לא חושבת שהילדים תופסים כל חילוקי דעות כ"ריב", וגם אם כן - טוב לדעת שאפשר לריב ואפשר להתפייס, שריב יכול להיות בטונים נעימים, שאפשר לתת לבן הזוג שלך להביע את דעתו ולהקשיב לדעתו גם אם אינך מסכים לה. שוב, אין לי שום ספק שהילדים שלי לא רואים את השונות בינינו כנצחון של אחד מאיתנו. למען האמת גם אין נצחון כזה - או שיש אי הסכמה שמקובל עלינו שכל אחד ינהג לפי ראות עיניו או שאנו מגיעים להסכמה (שלא חייבת בהכרח להיות הדעה המקורית של אחד מאיתנו). אני רואה את זה בהחלט ככישור לחיים, ולא כבעיה.

 

[יעל11כהן]

הם לומדים...

הם לומדים להתפשר כאשר הם משחקים עם אחים/חברים ו"נתקעים" עם קונפליקט. כאן ההורים יכולים להציע ולהראות דרכים להגעה לפתרון מוסכם. הילדים לא חיים רק עם ההורים שלהם. יש להם מורים, חברים, אחים וכו'. הם לומדים להתמודד וההורים שם כדי לכוון אותם ולהעניק להם את כשורי החיים. ברור שילדים יראו לפעמים אי-הסכמה גם בין ההורים הכי מתואמים (נאכל עכשיו או עוד חצי שעה? נלך ביחד לבר-מצוה של הבן של אח של חבר שלך או תלך לבד וכדומה) - ויראו דרכי פתרון והחלטה משותפת. אבל - "מריבה" כפי שהובאה לעיל. כשהאמא החליטה כבר כך והאבא מסרב לקבל את ההחלטה, ולא מוכן לקחת לגן ובסוף האמא לוקחת...זה לא. בטח לא בפני הילדה. בעיקר מכיון שה"מריבה" נוגעת אליה. היא בעצם "תקועה" באמצע, היא "גרמה" להוריה לריב - וזה לא עושה טוב לילדה וגם לא להורים. היה עושה האבא יותר טוב אם היה מבליג על ה"פדיחות" שהוא חש - לוקח אותה לגן כמו כל יום ואח"כ מדסקס עם רעייתו על הנושא והיו מגיעים להסכמה. בלי נוכחות הילדה.

 

[צימעס]

נדמה לי שאת מזלזלת בקטנים

את טוענת "מבחינתו העולם מאד שחור/לבן", וזה פשוט לא נכון לדעתי. הילד לומד להבחין בגוונים ובדקויות בהדרגה, ממש מההתחלה. אם (כמו שאני מבינה שאת מציעה לעשות) שומרים לו על עולם "שחור-לבן" עד גיל מאוחר יותר (איזה, ד"א?), בפעם הראשונה בה הוא יגלה שיש גוני אפור הוא יתבלבל - כל מה שהוא חשב עד עכשיו, יקרוס, מבחינתו, והוא לא ידע איך להתנהג.

 

[יעל11כהן]

ממש לא

זה שאני מכירה בצורת החשיבה והרגשות השונה משל ה"גדולים" (מה שמבוסס על הרבה מאד מחקרים פסיכולוגיים) - רק מסייע לי לסייע להם ולא לדרוש מהם להבין דברים שהם עדיין לא בשלים לו, מבחינת הנפש שלהם. הבשלות הזו מגיעה בד"כ בגילאי העשרה (12-14) ומתפתחת בהדרגה. יתכן גם מעט לפני. אין טעם להאיץ תהליכים. כי בטווח הארוך זה מזיק מאשר מועיל. לא יעזור כמה שתגידי לו "אבא ואמא צעקו זה על זו היום כי הם לא הסכימו בעניין X. עכשיו אבא ואמא החליטו ביחד וככה הם פתרו את הבעיה". הילד יבין אותך שכלית מצויין, הוא גם ידע לחזור על דברייך ולפתח אותם - אבל בנפש שלו ישאר הטעם המר של "אבא ואמא צעקו זה על זו". ואם זה בגללו - אז בכלל יש בעיה. בכלל היום מנסים לעשות את הילדים מבוגרים קטנים ולוקחים מהם את הילדות (לבוש כמו של גדולים, שירים של גדולים, חינוך מיני בגיל מוקדם מדי, עירוב הילד ביחסים שבין הוריו, התייעצות עם הילד בכל מיני דברים שלא צריכים להביא לשיקול דעתו ועוד). כשאני מדברת עם ילד - אני מדברת איתו בגובה העיניים. אני ערה לצרכים שלו, לכבוד שלו ולתחושות שלו. יחד עם זה, אני לא מדברת אליו בגובה העיניים שלי - אלא בגובה העיניים שלו.

 

[ליליה והגמדים]

מאיפה את מביאה את כל הדברים הללו?

אני מסכימה עם הסיפא של דברייך (אני מדברת איתו בגובה העיניים. אני ערה לצרכים שלו, לכבוד שלו ולתחושות שלו. יחד עם זה, אני לא מדברת אליו בגובה העיניים שלי - אלא בגובה העיניים שלו) אולם כל מה שאמרת לפני כן אינו חופף לאותו סיום אלא סותר אותו. יש לי תחושה שאת מדברת עלייך, לא על ילדים כאן, מתוך חווייה אישית ולא מתוך איזהשהו ידע או תורה סדורה לגבי ילדים.

 

[ליליה והגמדים]

אני חושבת שגישת חברתך חכמה ונכונה

ושלך שגוייה מהיסוד. את גם מערבבת מין שאינו במינו - תגובת ילדים להורים רבים ותגובתם לגירוי חזותי וקולי שאינו של הוריהם אלא של תכנית טלויזיה. היכולת שלהם להבחין בין מציאות לבדייה היא מצויינת, כמו היכולת שלהם ללמוד ממך צפיה/קריאה/שמיעה ביקורתית. אם את לא נותנת להם את זה - אז אני מסכימה שאותם ילדים לא ידעו להבחין בין תכנית למציאות. ועוד משהו - האמירה "כל פסיכולוג מתחיל יודע" שמורה בדרך כלל לנימוקים שקשה לנמקם ולתת להם סימוכין. אם רצית לאשרר באמצעותו את דברייך - פספסת.

 

[יעל11כהן]

הרי לא באמת חשבת

שאחפש בין כל מאגר הספרים שלי את המחקרים הפסיכולוגיים שעליהם, בין השאר, אני מסתמכת - רק לצורך הדיון בפורום כאן...

 

[ליליה והגמדים]

לא, אין ציפיה כזו

אבל אני בהחלט גששית טובה למריחות ומשפט כזה הוא קצת מריחתי בטיבו...

ומצער אותי שהפורום עבורך הוא בבחינת "רק" - מה שמסביר אולי את המריחה. צאי מתוך הנחה שקהל הגולשות כאן מכיר את מרחב ההורות, החינוך והההבטים האקדמיים של שניהם באופן די מרשים, כך שזה מצריך פה ושם גם לבסס הצהרות עמדה שונות.

 

[יעל11כהן]

נו, באמת...

נראה לי שהדיון כאן כבר מיצא את עצמו. קבלי את דבריי שאני מסתמכת על מחקרים ממשיים או אל תקבלי. ועם כל הכבוד - אפילו לצורך הפורום המכובד הזה, שאני באמת נהנית לעיין בו ולהגיב, אני לא מתכוונת להוריד ארגזים מהבויידם ולהתחיל לחפש אחר שמות המחקרים והחוקרים שעליהם אני מסתמכת. כל טוב, יעל.

 

[המסעדה הניידת]

טוב, באמת הדיון המקורי כבר התרחק

אבל בעניין הטלוויזיה, אני מסכימה עקרונית עם יעל ובעיקר לא מבינה למה לחשוף את הילדים לזבל שלא משקף את החיים, ולהסביר שזה זבל ולא משקף את החיים כדי למזער את הנזק. יעל, אל תטרחי להוריד ארגזים - היום אפשר למצוא הכל באינטרנט - אם מישהו באמת מעוניין בתשובה

בכל מקרה, הרצתי בגוגל tv "critical viewing" parents children psychology וקיבלתי למעלה מ-300 תוצאות; נכנסתי לאחד הלינקים הראשונים שהופיעו והגעתי למאמר קטן ונחמד, עם הרבה הפניות, שסוקר את הדילמה מכמה כיוונים.