בין הורים

[אםהבניםשמחה]

בין הורים../images/Emo22.gif../images/Emo66.gif

אני רוצה לתאר לכן סיטואציה מהבוקר שמאד אופיינית לנו. אופיינית מבחינת התגובה של ההורים. ואת זה, את דפוס התגובה שלנו זה כלפי זו אני רוצה לנסות לשנות או לפחות להבין. הלבשתי את תהילה בבוקר ואבא התכוון לקחת אותה לגן. זה מה שקורה כמעט תמיד. אני מכינה הוא לוקח. היא ביקשה לנעול סנדלים ולא הסכימה לנעלים. ניסיתי לשכנע אותה ללא הצלחה. הנעלתי לה סנדלים וגרבים. אבא לא מסכים. שתנעל נעלים, היא נראית מגוחך (מה שנכון...) אני מתפדח לקחת אותה ככה. אני לא מתווכחת על זה. לא מכריחה אותה. זה לגמרי לא חשוב לדעתי. אתה יכול לעשות כרצונך. לשכנע, להכריח...אני את תפקידי סיימתי. מה שהיה בסוף הוא שאני לקחתי אותה לגן. וככה זה תמיד. כשאנחנו לא מסכימים, כמעט אף פעם זה לא נגמר אחרת. כל אחד בדעתו. ולא תמיד הפתרון כ"כ קל כמו הבוקר. לפעמים זה על דברים שבאמת באמת מפריעים לנו.

 

[מאיו]

למה לא לברר את זה אחר כך ביניכם?

הייתי יוזמת שיחה ומסבירה לו את הצד שלך, ואחר כך מקשיבה לצד שלו. מאד חשוב שתגבשו דעה מפני שזה לא עסק שאם משהו לא מוצא חן בעיניו, אז הוא לא לוקח. ואם משהו לא מוצא חן בעינייך- את לא תלבישי את הילדה?

 

[ליליה והגמדים]

חסר טעם לדון בזה ../images/Emo6.gif

לנו היה קטע דומה על חליפת כדורגל מכוערת שלי ממש לא אכפת היה שעומר ילבד ואבא לא היה מוכן כי זה מפדח אותו. התפיסה של אשרור האני ע"י מראה האחר/ת אינה ניתנת לפתרון בשיחה, דרוש טיפול של שנים בשביל זה. חבל על המאמץ. הילד למד שכשהוא רוצה לבי"ס עם החליפה שאמא מפרגנת עליה ואבא לא מוכן שהוא "ילך לידי עם הדבר הזה" - אז כשהוא עם אבא, הוא מסתיר את זה תחת סווטשירט. הייתי שמחה לחשוב שאפשר אחרת, רק כל דיון על נושאים שנמצאים כל כך עמוק בנפשו של אבא ובמורכבויות אישיותו, עלול לפתוח דיון של אי הסכמה שנזקיו גדולים מערך ההסתגלות של הילד לקפריזיות אנושית באשר היא.

 

[מאיו]

בהחלט חסר טעם לדון בזה ליד הילד

אבל אחר כך, פשוט להבהיר מדוע אני חושבת X ואתה חושב Y. לא חייבים להסכים על הכל, אבל נראה לי שכדי לכבד את דעתו של האחר, אני צריכה להכיר אותה. לא?!

 

[ליליה והגמדים]

ממרום שנותי

זה חסר טעם לרוב לדון על זה בכלל, עדיף למצוא דרכים עוקפות. אבל זה שאני יודעת את זה לא אומר שאני לא מתפתה לדיון מיותר שכזה מדי פעם.

 

[לאה_מ]

גם אצלנו יש סיטואציות דומות.

הפתרון המיידי הוא הרבה פעמים כמו שאת מתארת. אני חושבת כך, אתה חושב אחרת - כל אחד יעשה מה שנראה לו (על אף שלרוב זה מטיל את העבודה על בן זוגי, כי כמו בסיפור שלך, אני יותר "קלה", וזה הוא שרוצה לשנות את הבחירה של הילדים או להתערב בה בדרך כלשהי). לפעמים אני יצירתית ומציעה פתרונות מסוג אחר (למשל, אולי נשים את הנעלים בשקית ונקח לגן), אבל הרבה פעמים זה לא עוזר או שאין לי חשק להיות יצירתית אחרי שכבר התרגזתי על ההתקבעות שלו על דרך מחשבה אחת בלבד. לפעמים זה קורה להיפך - במקרה שתארת את קבעת מצב מסויים (או יותר נכון, הסכמת למה שתהילה קבעה), ואבא רצה לשנות אותו - הכדור היה במגרש שלו. יכול להיות מצב הפוך - למשל, אני מבקשת שלא יזכיר לעומר ללכת להתקלח, כי זו צריכה להיות האחריות שלו, ובן זוגי חושב שכן צריך להזכיר לו. ברגע שהנושא יוזכר, מה שאני חושבת כבר לא יהיה רלוונטי יותר. לדעתי הדברים האלה הם בלתי נמנעים, לפחות כאשר מדובר בהורים מטיפוסים שונים - ואנחנו בהחלט טיפוסים שונים. במישור של היחסים בינינו, אנחנו מרבים לדבר (בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה), ללבן את חילוקי הדעות - לא תמיד אנחנו מגיעים להסכמה, לא תמיד כשאנחנו מגיעים להסכמה היא עומדת במבחן המציאות, אבל השיחות האלה מאד חשובות. ויש דברים שבהם אנחנו חלוקים, וכל אחד נוהג לפי דרכו, וזה בסדר גמור. הילדים לומדים שאצל אמא זה כך ואצל אבא זה אחרת. לגיטימי לחלוטין, בעיני. אצלנו הרבה פעמים הכעס הוא מצד בן זוגי, שמרגיש שאני "מטילה את כל העבודה עליו" (למשל, בגלל שאני לא רוצה להתווכח על נושא מסויים, בגלל שאני לא חושבת שצריך לקום כל 5 דקות לבדוק מה קורה עם הילדים, וכו'). במקרים האלה השיחה חשובה מאד, משום שהיא יכולה להסביר שחוסר הפעולה שלי לא בא מתוך עצלות/חוסר אכפתיות/רצון להפיל עליו את העבודה, אלא מתוך מחשבה מגובשת.

 

[אפרתש]

גם אצלנו ....

במקרה דומה, של נעליים, אני הצלחתי לשכנע אותו לתת לה ללכת בסנדלים. כשהוא סרב לתת לה לצאת עירומה מהבית (בגיל שנתיים) אני נעתרתי לבקשתו, כי חשבתי שיש כאן משהו שמאד מפריע לו. יש דברים ששוה לדבר עליהם. בגדים זו דוגמא טובה. אנחנו מדברות הרבה בינינו, מסתכלות על ילדים אחרים, ויודעות שזה ממש לא מפדח שילד הולך עם סנדלים בחורף, שמלה קיצית על מכנסים ארוכים, פיג'מה, כל צירוף שהוא. הם בשוק כשהילד בא עם רעיון כזה ונורא מתביישים. אז כאן דווקא אפשר "לפקוח להם את העינים" שיבינו שזה נפוץ ומקובל ואף אחד לא יחשוב שהם אבות גרועים. יש דברים שבהם נוצרת חלוקת תפקידים. הוא קם יותר בלילה ומטפל יותר כשהן חולות. אני יותר מנקה אותן ובכלל אחראית על תחום ההיגינה. ויש המון ויכוחים.

 

[ציפי ג]

גם אצלנו זה כך

כאשר יש בינינו חילוקי דעות, שנינו נשארים בדעותינו. במקרה שאת מתארת, אני הייתי אומרת לבעלי שסיימתי את חלקי והוא יכול לטפל בתהילה. אם הוא סבור שזה חיוני שהילדה תנעל נעלים בבקשה שינעיל לה. בעלי גיבור גדול בלהגיד לי לעמוד על דעתי עם הילדים, אבל כשהוא נדרש לכך הוא מתקפל די מהר. וגם אם הוא היה מנהל עם הילדה מריבה על הנושא ושניהם היו יוצאים מכך בוכים, לטעמי יש בכך שיעור הן להורה והן לילד. כל עוד הורה לא מתעלל בילדו, אני לא חושבת שלהורה אחד יש זכות לקבוע איך יתנהג ההורה השני. הוא יכול לחוות את דעתו, אבל לא לחייב.

 

[ליליה והגמדים]

הכדורגל מגניבים, ציפי ../images/Emo13.gif

ולגבי הגישה בעניין - אמנם היא נכונה בעיני אבל אני גם יכולה (טרי מהתנור) להביא את הקונטרה שקבלתי השבוע - טענה מאוד טעונה (רגשית) על זה שאני לא יכולה לפתור קונפליקטים לבד (אני

) ומגלגלת אותם אליו....

 

[הילהל]

בעיה מוכרת

אנחנו מאוד משתדלים להמנע ממצב בו הורה אחד "נתקע" עם התוצצאות של הגישה של ההורה השני. כי ראינו שזה יוצר חיכוכים. אולי אתם יכולים להחליט לחלק ביניכם את הימים, כך שכל פעם מי שהכין את תהילה גם יקח אותה לגן? או להתייחס למה שקרה הבוקר ולדברים דומים כאל "מקרה מבחן" - גיליתם משהו שמבחינת בעלך לא מקובל (ללכת לגן בסנדלים), אפשר לצאת מזה לשיחה רחבה יותר על דברים שעלולים להפריע לו (כמו אם תהילה תתעקש ללכת לגן בפיג'מה או עם תחפושת פורים דווקא בחנוכה). ככה את תדעי בבקרים הבאים האם מתחילה להווצר בעיה, ואז אפשר, למשל, לקרוא לאבא של תהילה - שיסביר לה למה הוא לא מוכן לקחת אותה בצורה הזו לגן. נראה לי חשוב שההורה שיש לו בעיה עם התנהגות מסוימת ידבר עם הילד, ולא ההורה שלא מרגיש כאן את הבעיה הגדולה.

 

[אםהבניםשמחה]

../images/Emo6.gifהזכרת לי נשכחות

נועם ותום בגיל שנתיים חלו באבעבועות בדיוק ביום מסיבת פורים בגן. אז מיד אחרי המסיבה הם אופסנו בבית לשבועים בערך. כנראה שהרגישו שלא מיצו את החג עד תומו וכל התקופה עד אוגוסט היו חוזרים מהגן, מחליפים את הבגדים לתחפושת ונשארים כך עד למחרת בבוקר. חודשים. כשראיתי שחם כ"כ שהם עלולים להתעלף מחום בתוך הפוטר והפרוה החבאתי את התחפושות סופית.

 

[Shellylove]

יש הרבה דברים

שבאמת אפשר להתנהל ב"כל אחד יעשה כרצונו"- כמו למשל במקרה שתיארת ואצלנו זה בד"כ מי שזה מפריע לו מטפל בזה (מפריע לך שהיא לא עם נעליים? טפל בזה אתה). יש מצבים שכן צריך להגיע לאיזשהי הסכמה על "מדיניות" (למשל אצלנו על ממתקים) כי אי אפשר שכל אחד יעשה מה בא לו ואז אני מתעקשת לדבר ולהגיע לסיכומים. בקיצור- נשמע שאתם בחברה טובה.

 

[אםהבניםשמחה]

אבן נגולה...

כבר הייתי בטוחה שתצביעו על בעיות חמורות בזוגיות... רגע, לא לשמוח. תיכף תבוא ליליה.

 

[tonti]

דחוף טיפול זוגי../images/Emo132.gif

השתגעת? גמצלנו זה ככה.

 

[יעל11כהן]

לא יכולה לייעץ מנסיון

כי אצלנו אין את הקטעים האלה. אני מטפלת בילדים כמו שאני מבינה ובעלי לא מעיר הערות ולהיפך. סנדלים בחורף וכדומה - בכלל לא היו מפריעים לו. מה שכן, אני חושבת שברור שאת חילוקי הדעות (והגיוני שיהיו בין שני בני אדם שאחראים לאותו "פרוייקט") לא עושים ליד הילדים (הילדה במקרה הזה). ואם כבר הסכמת לסנדלים - אי אפשר שהוא יחלוק עלייך ("אמא מרשה אבל אבא לא") ובטח לא ליד הילדה. זה קשה מאד. כי לפעמים בן-הזוג עושה משהו שממש ממש לא נראה ומה לעשות שהילדים באזור? אבל לטווח ארוך זה נכון הרבה יותר. אני במקרה שלך הייתי מנסה להגיע עם בן-הזוג להבנה שלא חולקים זה על זה בפני הילדים ושאם כבר אחד נתן הסכמה או אי-הסכמה בן-הזוג לא יסתור את דבריו. וחוץ מזה, בכל הויכוח שאני מניחה שהיה לך עם הילדה (סנדלים או נעליים) הוא לא היה נוכח? כי פה היתה ההזדמנות שלו לא להסכים. אבל לאחר שכבר הסכמת - אין לו מה לעשות אלא לקבל את דעתך לעת עתה ולהביע על כך מורת-רוח אח"כ ולאוזנייך בלבד.

 

[אפרתש]

איפה מצאת בעל כזה

שחושב בדיוק כמוך? אני רק חולקת על דעתך שאסור שיהיו חילוקי דעות ליד הילדים. כשהויכוח נעשה בצורה תרבותית, אני חושבת שטוב שהילדים יידעו שיש כמה דעות בעולם. וגם ילמדו שאפשר להסתדר, להתפשר.

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif מסכימה עם כל מילה.

 

[תּמר]

זה לא ממש חילוקי דעות

לאבא זה מפריע, הוא מרגיש איכשהו מאויים, כי הוא חושש שילעגו לו. את כל זה הוא יכול להסביר לילדה, ואולי היא תסכים להתחשב בו. בכל מקרה, כדאי שזה יהיה בזמן ההלבשה, רק כדי למנוע מהילדה את ה"יו-יו" הזה. גם בעלי ואני מסתדרים. הוא לא חושב בדיוק כמוני, אבל יש דברים בהם הוא מקבל את הסברי (ולו אין התנגדות מוסברת). אם הוא מתנגד למשהו באופן עקרוני, ולי אין התנגדות עקרונית - אני נוטה לקבל את דעתו. יכול להיות שיש מקרים בהם דעותינו מנוגדות, אבל מכיוון שאני סולדת מוויכוחים חסרי תועלת, אני לא מגיעה לעימות אלא נותנת לו לנהוג כרצונו, ואני נוהגת כרצוני. אם יש לי השגות לגבי ההתנהגות שלו - אני אומרת לו לאחר מעשה (והוא כנ"ל לגבי). בכל מקרה, אני חושבת שמדובר באופי של בני האדם, ולכן אי אפשר להשליך מזוג אחד לזוג אחר. אם חילוקי הדעות מפריעים לאחד מבני הזוג, הוא יכול לשוחח על כך עם בן הזוג, ואולי כך להגיע להבנה, אם על עקרונות שיהיו מקובלים על שניהם, או על החלטה להמנע מעימותים במקרים מסויימים. אני מודעת לכך שיש אנשים שנוהגים לכפות את דעתם, ולא מעוניינים להתחשב בבן הזוג, ולזוגות כאלו אין לי עצה (אולי טיפול פסיכולוגי?)

 

[יעל11כהן]

לא יודעת אם חושב כמוני

אבל נוטה לקבל את מעשיי ורצונותיי ולסמוך עלי. בעיקר בתחום של ניהול הבית, כספים וילדים. וזה גם עניין של אופי. לגבי מחלוקות בין בני זוג : הילדים ידעו שיש כמה דעות בעולם גם אם ההורים יציגו כלפיהם עמדה אחידה. ילדים יודעים מצויין לנצל מחלוקות בין ההורים לטובתם (או לרעתם. תלוי איך מסתכלים על זה). לאחותי יש עשרה ילדים. שואלים אותה הרבה איך היא מסתדרת חינוכית. אני חושבת שאחת הסיבות היא שאצלם אין חילוקי דעות בפני הילדים. כשאמא או אבא אומרים משהו אצל הילדים זה "קדוש". הם לא מנסים לפנות לצד השני, או להתווכח כדי לעורר את בן-הזוג להביע דעה הפוכה וכדומה. וזה לא שתמיד הם מסכימים. קרה כמה פעמים שאחד מהם כעס על אחד הילדים או לא הרשה משהו וכדומה ובן הזוג, שחשב שצריך להתמודד בדרך אחרת, "חרק שיניים" לעצמו, אבל לא התערב. את הדברים האלה הם מלבנים אח"כ עם עצמם. לעומתה, אצל אחי היו חילוקי הדעות באות לידי ביטוי בפני הילדים. וזה בא לידי ביטוי גם בהתנהגות הילדים (כמו : אמא לא מרשה משהו אז הילד אומר "אני אגיד אותך לאב והוא יכעס עלייך" או אבא אומר משהו לילדה והיא עונה : "לא. כי אמא אמרה שלא" וכדומה). לאחרונה הם שינו גישה והחלו להצדיק זה את זו בפני הילדים ואת חילוקי הדעות לסגור ביניהם. ואין ספק שזה עשה רק טוב לילדים.

 

[לאה_מ]

אצלנו יש בהחלט דעות שונות, גם בפני

הילדים, ואני לא מרגישה שהילדים "מנצלים" את זה באיזושהי צורה. נכון, שאם הילדים יודעים שאני אסכים למשהו מסויים ובן זוגי לא, הם יבואו לשאול אותי (ולהיפך) - אבל זה לגיטימי לחלוטין - גם אני כשאני צריכה משהו הולכת לחפש אותו במקום שנראה לי שיש לי הסיכוי הטוב ביותר לקבל את מבוקשי. מכל מקום, גם אם בן זוגי נעתר לבקשה שאני לא הייתי נעתרת לה, אני לא חורקת שיניים. זה מקובל עלי לחלוטין, וברור לשנינו שזה המצב, ולכן הוא יתמודד עם תוצאות הקבלה של הבקשה שלהם, ולא אני. מובן, שיש נושאים שבהם חילוקי הדעות בינינו אין טעם שידונו בפני הילדים, ואנו מנהלים את הדיונים בינינו לגביהם שלא בנוכחות הילדים, אבל הרבה דברים יומיומיים נפתרים בכך שאצל אבא עושים א' ואצל אמא עושים ב', וזה מתאים לכולם. אגב, הם מעולם לא אמרו לי משפט כמו "אני אגיד אותך לאבא והוא יכעס עליך" - ברור להם שזה לגיטימי שכל אחד מאיתנו חושב אחרת. זה על פני השטח. אף אחד לא כועס בגלל זה.