בין אדם למקום

[משה גלזר]

להרגשתי

כדאי לך לקרוא.
יש השבוע בעיתון הארץ על קולנוע. יוצרים ומורים.

בברכה

 

[הגבירה מן האגם]

תודה, הולכת לראות.

 

[הגבירה מן האגם]

הרגשתך הייתה נכונה

יוצא מן הכלל ותודה על ההפניה.

 

[משה גלזר]

תודה לך

 

[שרה ברנרד]

סיפורי אנשים ,

בשביל אנשים, על אנשים, תמיד הם יהיו שתולים במקום ובזמן מסוימים,
הם יהיו בוני העלילה .כמו באתר הנ"ל ,הסיפור על האיש ,האנשים,
שהם תבנית נוף מולדתם.

 

[הגבירה מן האגם]

וכאן שאלה פילוסופית

על גרמניה. זה הנוף או מה שעשו בו האנשים? לא יודעת.

 

[שרה ברנרד]

רק בנוף כמו גרמניה ,,במקום ההוא ובזמן ההוא

בנוף תרבותי, אידאולוגי ,צמחו אנשים לא אנשים,משוללי מוסר .האנשים והמקום היו בלתי מנותקים.

 

[הגבירה מן האגם]

שמעתי פעם הרצאה מרתקת

מפי בחור מלומד שהתנהג מבלי משים די דומה לתרבות הגרמנית עליה דיבר. דיבר על מה לטעמו בנוף המקום ודרך ההתנהלות דאז יכולים היו להוביל למה שהם לקחו על עצמם.
חשבתי לעצמי שלפי איך שהוא נראה, מדבר ונוהג כנראה שיש משיכה גדולה לדברים שעושים סדר, בהירות, כללים, אסתטיקה. השאלה המטרידה יותר היא מה עומד מאחורי זה ואיך מבין האדם את החוקים ומקומם בחייו, בחיי החברה, בחיי מדינה.

עכשיו נזכרת בניתוח שכתבתי (ההרצאה מפורטת בהרבה) לסרט "נאום המלך" שיש בו שלוש "מסילות" של דמויות בעניין חוקים:
אלה שחיים על-פי החוקים ונדמה שלשם קיומם בעיקר (המלכה האם, איש הדת)
אלה המבינים את הצורך בחוקים ממקום עמוק אבל גם יודעים מתי צריך לכופף אותם, כמה ולשם מה (המורה לפיתוח קול, הדוכסית והדוכס שהפך למלך)
אלה היוצרים חוקים ומחזיקים בתפקיד כזה אבל נשלטים בידי מערכת חוקים אחרת שהיא אפלה ביותר (היטלר ואחיו הבכור של הדוכס שויתר על המלוכה).

כתבתי שם על רטוריקה וסיפור סיפורים, מלבד הניתוח. אם מעניין אז כאן (אנגלית).
בברכה,

 

[שרה ברנרד]

את מצביעה בעיקר על בורות ,

על קנאות, קיצוניות ,ציות עיוור לחוקים,הרי לנו אנשים בתוך נוף, מקום ,
הם יוצרי הסיפורים.

 

[הגבירה מן האגם]

אני חושבת

שההתנהגות הזו היא סוג של נוחיות. אי שאילת שאלות, הטלת ספק. לרבים זה יותר נוח עד שפתאום זה נהיה להם לא נוח, אבל אז זה גם יכול להיות מאוחר מדי או קרוב לכך.

 

[שרה ברנרד]

את חושבת שמחמת הנוחיות? או קיבעון?

 

[הגבירה מן האגם]

אני מקווה שאנחנו עדיין מתכתבות

על אותו עניין - ההתנהגות של אנשים בסביבה כמו שהייתה בגרמניה לפני ובזמן המלחמה. יש כמובן עוד דוגמאות.

יש נוחיות ב"לא להתערב" או להעיר או לשאול שאלות - כן.
קיבעון? גם. בעיקר אם מדובר באנשים שעולמם מסוים ושהם לא טרחו לצאת ממנו אף-פעם כדי לראות משהו אחר.

הרי לך (ולכם) נתון מדהים אותו למדתי בנסיעתי האחרונה - רק ל 20% מתושבי ארה"ב יש דרכון.

 

[שרה ברנרד]

בארץ , אני חושבת ש-20%

מן התושבים אין להם דרכון, אנחנו נוודים, סקרנים, והארץ קטנה , צפופה ,
הגבולות סוגרים עלינו, לעומת ארה"ב שאפשרויות הטיול בה ,לרוחבה ולאורכה מזמינים יותר, האם תייר רואה באמת משהו אחר? אולי לשתוק , ולא להתערב נובע מעייפות ,כמה אפשר להיות דרוכים? נכון , אני מסכימה
יש לפחד מן השתיקה . ,מן השותקים.

 

[הגבירה מן האגם]

כן, אורח לרגע רואה כל פגע

גם תייר. השתיקה יש לה הרבה סיבות. הבעיה איתה היא ששתיקה זה דבר שמתרגלים אליו ואז נשאר הרבה מקום לכל מני עוולות להתפתח בלי שמישהו יטרח לומר מילה. כשזה כבר מגיע למשהו בסדר גודל לא סביר, כולם כבר התרגלו לשתוק וקשה להם להפר את השתיקה מכל אותן סיבות.

 

[שרה ברנרד]

אני מקווה בשבילנו שלא נהייה מן השותקים

ובעיקר לא אדישים.

 

[מספרת הלילה]

אני מרגישה כמו אורחת, תיירת חה! קראתי את כל

השיחות, הן מאוד עינינו אותי, ואני מוסיפה משלי. ברור לי שאם אספר סיפור על מקום, אספר אותו מתוך האנשים ששם, גם אם אנשים לא תמיד עושים את המקום (לפעמים המקום הרבה יותר יפה מהאנשים...לפעמים לא) אך אנשים עושים למקום,מקשטים ומוסיפים את הרגשות אל המקום.
אני לא הייתי פה שלושה וחצי חודשים, אך לא רק נהניתי להיות סבתא, במקומות בהם ביקרתי ולשמחתי יצא לי לספר סיפור מקום, או סיפור אנשים שמספרים את המקום. ולמה אני מספרת, כי העזתי וסיפרתי סיפור שכתבתי אותו על העליה הראשונה, מתוך יומנים של סבא שלי ,של סבא של בעלי ועוד יומנים מארכיונים. את הסיפור סיפרתי בספרדית, לקהל שרובו לא היה יהודי. הרגשתי כל כך מרוגשת ומאושרת לעשות את זה, כי בתוכם היו כמה כמרים, הם הראשונים שהגיבו אחרכך, כי הייתה שיחה מדהימה לאחר הסיפור, הרבה מן האנשים לא יודעים מאומה על ישראל ומה שיודעים זו בא להם מן הסיפורים האנטישמיים שמסתובבים בדרום אמריקה למכביר או מסיפורים איומים שבאים מן הכנסיה. כומר אחד אפילו שאל אותי, אם אני לא מנסה לייפות את המדינה או האנשים , וזה הוביל לתגובה (לשמחתי) בקהל השומע, שהרבה מהם היתה להם הפתעה לשמוע את כל סיפור העליה, את הסיפורים על העיירות, את הסיפורים על הראשונים. גם כששרתי באידיש וגם בספרדית, (הוספתי בספרדית רק מפני המאזינים) הייתי מאושרת שהכל התקבל בהפתעה חיובית, כאילו אני מגלה להם את אמריקה, או את האנושיות של המפעל הציוני, זה היה הערב הציוני הגדול והחשוב שעשית כל חיי.הרגשתי שלא שתקתי, שהפרתי שתיקה והמצאתי לאנשים שהיו רגילים לשנוא מתוך קבלת מידע ולא לשאול האם הוא נכון, גיליתי להם את הצד הנכון, האמיתי שלנו.

 

[הגבירה מן האגם]

היה שווה לחכות לך כאן

שמחה לקראתך, סבתאל'ה. שזרת יפה את כל הדיונים שלנו וגם קיבלנו משלך.

זה היה חשוב הערב ההוא. מעטים יודעים מה באמת מתרחש כאן - לטוב ולרע. מניסיוני אני יכולה לומר שאנשי-דת בדרך כלל יהיו הראשונים שיגיבו ויפתחו את השיחה, ללא קשר לעמדתם ההתחלתית. הם סקרנים מצד הדיון יותר מצד המידע.

יפה

 

[פרי גן העדן]

תרבות מפוארת ויופי בטבע -

היי
חברי הפורום,
הגבירה.
תרבות מפוארת ויופי של מדינה אינם ערובה למידות מוסר וגישות אנושיות טובות. כך ההיסטוריה מעידה ,וכך המאה שלנו מוכיחה..הכל מוביל לאנשים...

 

[אחידן]

סיפור אישי או סיפור מקום?

כאשר רבים נמשכים יותר ל"סיפורים אישיים" מאשר ל"סיפורי מקום", בא לי לענות כמו שעונים ילדים - "תלוי". תלוי בסיפור, תלוי בקהל, תלוי במקום ובזמן.
התנהגותם של בני האדם איננה קשורה רק באישיותם, אלא גם בנסיבות המקום, הזמן ולא פחות חשוב - השותפים לאירוע. לפמים אני מעדיף לספר "סיפור אישי" של דמות זרה, אפילו בגוף ראשון [תוך ציון הדבר], ולפעמים אני מנסה להעמיד במרכז את הסיטואציה, התקופה, המקום... לצערי אני לא מצליח להעלות כאן כקובץ, סיפור מימי מלחמת השחרור, בו השאלה המרכזית - חילים מעבר לגדר עלו על שדה מוקשים, "ההגנה" אוסרת לצאת אליהם לעזרה, והדילמה של המפקד קשה מנשוא. [את הסיפור "למה, למה [שם אדם]?" אפשר למצוא ב"אתר סיפורי קיבוצים"], אפשר לספר את הסיפור מנקודת מבטו של המפקד המתלבט, אני העדפתי, במקרה זה לחדד את מה שקורה "ברווחים שבין האנשים", על רקע התקופה הנוראית ההיא. בכל מקרה, לדעתי - עדיף לא לקבוע מסמרות בשאלת ההעדפה.

 

[הגבירה מן האגם]

מסמרות אי אפשר לקבוע בכל מקרה

מעניינות דעותיכם ומעניין ניסיונכם.
בברכה,