בין אדם למקום

[הגבירה מן האגם]

בין אדם למקום

יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות. אלה שלושה ימים המכנסים לתוכם הרבה יותר סיפורים מכפי שאפשר לספר. במרחב הציבורי הכל מתמצת למה שהמדיה רוצה ויכולה להציג בפני הציבור. במרחב האישי, הפרטי, המשפחתי והקהילתי הקטן, יכולים להיות מסופרים הרבה יותר סיפורים.

וכאן שאלתי: מה מושך אתכם יותר לספר - סיפורי אנשים וברקע סיפורי מקום, סיפורי מקום וברקע גם סיפורי אנשים ודמוית או ששניהם - אנשים ומקום תופסים בסיפורים המועדפים עליכם מיקוד או משקל קרוב?

בברכה,

 

[פרי גן העדן]

היי לימור-ברוכה השבה מארה"ב-

היי
לימור.
שמחה שחזרת אלינו ומקווה שהיה לך לשביעות רצונך. ואשמח לשמוע ממך על זה.
השאלה ששאלת היא לא קלה הייתי אפילו אומרת קשה ובעייתית.וגם לי קשה להשיב ובכל זאת טיפ טיפה..
אני אוהבת לספר על אנשים.ובאופן כמעט טבעי עולה סיפור מקום.אני מרגישה כמו שיוצרים את העיקר בסיפור (הדמות) ואחר כך מגיעה באופן טבעי הסביבה שלה .ברור לי שבשבילי המשקל הגדול בסיפור הוא על האנשים.
ממצה? אולי...
נשתמע
בתיה חרמון

 

[הגבירה מן האגם]

ברוכה הנמצאת

היה לשביעות רצון, בהחלט. עוד יסופר או ייכתב. בינתיים נכתב באנגלית.
תשובה שלך טובה לי, כמו שתהיינה גם תשובות אחרות. שאלתי מסקרנות לזווית ההתבוננות של מספרי סיפורים, כך שכמה יותר עונים, טוב עוד יותר. גם אם נגיד ל'תיקו' זה בסדר גמור. אין לי מושג בינתיים.
נשתמע בהחלט

 

[הקוראת בקקאו1]

"משירת העשבים נעשה ניגון של רועה"

גם אצלי, כמו אצל בתיה, הסיפורים הם בראש ובראשונה סיפורים של ועל אנשים. יחד עם זאת, הסיפורים, האנשים והמקומות הם חלק מאותו מארג בלתי נדלה של מצבים ודילמות, שלפעמים קשה לנו לקבל או להבין, ולפעמים הם קטנים ופשוטים, כמו עשב השדה, שגם לו יש מה לומר.

 

[הגבירה מן האגם]

ומעניין כי בלי ניגון של רועה

לא היינו יודעים שיש שירת עשבים. כלומר שאין סיפור מקום ללא סיפור אדם כי בלי האדם, המקום כנראה שלא דחוף לו סיפור. אנחנו רוצים להבין את עצמנו, המקום ייתכן שכבר ברור לו אבל לא נדע.

קצת דומה לשאלה שיש לי על הספדים. למי בעצם הם נאמרים ולמה.

תודה לך.

 

[שרה ברנרד]

הספדים מיועדים למספיד, ולמקשיבים לו

 

[הגבירה מן האגם]

כן. עם זאת,

יש לי לעיתים קרובות הרגשה שלפחות בהרגשה המספיד מקווה שהקהל קצת יותר גדול, כולל את הנפטר ואת האלוהים. מעניין אותי העניין הזה.

 

[י מ י ת 2]

נדמה לי שאם למספיד אין איזשהו

קשר אישי למספיד , ההספד הוא לא אוסף של מילים בלבד. כך גם בספורי מקום .מקום צריך שיהיה קשור לאדם בתוך המקום או הזמן המקום והזמן מגדירים את סיפור האדם בתוכם.
לפני שנים רבות מאד חלפתי באוטובוס בין שוייץ לצרפת. שם למעלה למעלה בהרים, עדיין שלגיות בצידי הדרך ומסביב הכל ירוק , נקי וצח והנה באותה פינה הסתובב לו שוויצרי אחד בידו מטאטא כבישים גדול והוא מטאטא. חשבתי בלבי מה הוא מטאטא פה? הרי אפשר אפילו ללקק את הכביש, ואז כמו ברק הבריק לי הדימוי . זה הנאציזם, זו הכפיתיות, זו הקיצוניות אפילו לנקיון. והנה שם למעלה למעלה באויר הצלול התאחדו להם המקום, האדם והדימוי. סיפור.
שבת שלום

 

[שרה ברנרד]

לא בטוחה ?

מי מקשיב למספיד מלבד הקהל החי שעומד עמו , מולו, סביבו, על הקהל שאת מעידה עליו מעולם לא חשבתי. אולי אנשים דתיים אמונים מכוונים את ההספדים לקהל המסוים שאותו את מזכירה. מניסיוני , והוא לצערי אינו דל כלל וכלל ,מכוונת את דבריי לאיש שהלך וניפרד מחיי ,מחיינו, עליו, על ההחמצות שלי לגביו, על כאב , צער , חולשות , על הידוע , הנסתר , זיכרונות וזיכרון. אני רוצה שיספידו אותי היום, בחיי, שאשמע , אקשיב , ולא ,כשאוזניי לא תהיינה כרויות , ועיניי מכוסות אפר ועפר.

 

[הגבירה מן האגם]

אז יש לאדם הרצון

לשמוע את מה שיאמרו אחריו. אפשר לשאול כבר עכשיו, השאלה את מי ואם יהיה מוכן לומר. מניחה שיש לנו את מי לשאול.

 

[שחרזדה האחת]

המספיד? למען השומעים..ואם

הנפטר או האלוהים שומעים גם- זה בונוס למספיד

 

[שרה ברנרד]

על אפשרות זו לא חשבתי. יפה.

 

[הגבירה מן האגם]

הצלחת לגרום לי לצחוק בקול רם

 

[שחרזדה האחת]

צחוק יפה לבריאות..תמשיכי לצחוק

 

[משה גלזר]

סיפורי אנשים ההופכים את המקום לאנושי.

 

[הגבירה מן האגם]

לא יודעת אם תמיד לאנושי

וגם לא תמיד מובן. עם זאת, מבינה מה אתה כותב.

 

[משה גלזר]

מספיק שתבנית המקום מתערערת

מספיק שאלוהי המקום עוצר את נשמתו לרגע מלהמשיך.
שם האנושי המשותף גובר על המקום
שם נוצר הסיפור,התמיד אנושי.


המובן?
סיפור בשונה מדיבור,לא חייב להיות מובן.
שיהדהד מספיק מן לאנשים להגיע לחפש את מקום בו ההד מדבר..

תהנו במופע, ד"ש לגדעון.

 

[הגבירה מן האגם]

נהנינו

תודה.

ד"ש אמסור היום.
כן, רוח האדם.
בברכה,

 

[משה גלזר]

תודה. לא מדויק.

זה לא רוח האדם, זאת ראיה לגבי התפקיד אותו אמור מספר הסיפורים לקחת.
תפקיד ולא מקום.
מקום זה תמיד מנוגד ומוגדר אל מול דבר אחר. התפקיד ( במיוחד אצל מספר סיפורים ) מרחיב את המציאות .
בברכה

 

[הגבירה מן האגם]

מבינה

אצלי הם כנראה חופפים זה את זה - התפקיד ורוחי.
יושב על דיון אחר שנפתח כאן בבית אתמול, אודות מקומה הפיזי של האמנות.
לא מפסיקה לבלבל לעצמי ולקרוביי את המוח אבל בסוף יוצא מזה משהו

בברכה,