בילוי בחיק המשפחה
היי לכולם,
ישנה בעיה שמטרידה אותי מזה זמן רב. בעלי ואני נשואים כמעט שנה, ומכיוון שאנו שומרי שבת (אני בעקבותיו..) אנו מבלים כמעט כל יום שישי ושבת אצל הוריו אשר גרים מרחק הליכה קצר מאיתנו. הארוחות לרוב מתארכות- כ- 4שעות שעות לכל ארוחה, ואליה מצטרפים אחותו ובעלה.
בתחילה נהניתי מהארוחות, שכן הם היו בגדר חידוש לבחורה חילונית כמוני (הורגלתי לארוחת שישי מקוצרת לצד הטלויזיה עם המשפחה), אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני קצה בזה. לא יכולה לסבול את זה. לא את הישיבה הממושכת בחיק המשפחה שלו, לא את השיחות הבלתי נגמרות, ובטח לא את השטאנץ הקבוע שחוזר על עצמו מדי שבוע.
ניסיתי להסביר לו את זה, והוא איכשהו הבין את דברי ואמר שאיזום מדי פעם ארוחות רק שנינו, אבל העובדה היא שאנחנו עדיין הולכים אליהם בתדירות גבוהה למדי, שכן גם אם מדובר בארוחה אחת בשבוע- 4 שעות זה פשוט יותר מדי עבורי. מה גם שאביו מגיע אלינו לשעתיים לפני הארוחה כדי לקרוא עיתונים. כך שאנחנו בחברתם רק בשבת כ- 6 שעות.
כמובן שאם אנחנו מודיעים שאנחנו לא מגיעים, הם טורחים לעשות פרצופים, מה שמקשה על הניתוק הזה. הם מרגישים לאחרונה שקצת מאסתי בבילוי המשפחתי הזה, וחושבים שאני סנובית וצבועה...אבל אני לא רגילה לסידור הזה. מבחינתי זה שעמום עצום להעביר את השבת בקשקושים על החדשות ועל הא ודא.
בקיצור- כל השישי שבת מתבזבז על המשפחתולוגיה הזו ואני יוצאת מדעתי. יוצא שאני מבלה עם משפחתו כל כך הרבה שעות בשבוע, שזה לא נתפס
לגבי ההורים שלי- הם מעדיפים בשבת ללכת לטייל מהבוקר...לארח אותנו הם לא כל כך מתלהבים, שכן זה כרוך בסידורי שבת שלאמא שלי אין עצבים, כך שאין ישועה מהכיוון הזה (מה גם שלהיתקע להם בתחת כל השבת זה לא כל כך נעים, כי צריך לישון שם, והם רגילים למרחב פעולה).
איך יוצאים מהלופ הזה? לעבור דירה זה לא פתרון, שכן הוא מתעקש להישאר בקרבת בית הכנסת שלו..
היי לכולם,
ישנה בעיה שמטרידה אותי מזה זמן רב. בעלי ואני נשואים כמעט שנה, ומכיוון שאנו שומרי שבת (אני בעקבותיו..) אנו מבלים כמעט כל יום שישי ושבת אצל הוריו אשר גרים מרחק הליכה קצר מאיתנו. הארוחות לרוב מתארכות- כ- 4שעות שעות לכל ארוחה, ואליה מצטרפים אחותו ובעלה.
בתחילה נהניתי מהארוחות, שכן הם היו בגדר חידוש לבחורה חילונית כמוני (הורגלתי לארוחת שישי מקוצרת לצד הטלויזיה עם המשפחה), אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני קצה בזה. לא יכולה לסבול את זה. לא את הישיבה הממושכת בחיק המשפחה שלו, לא את השיחות הבלתי נגמרות, ובטח לא את השטאנץ הקבוע שחוזר על עצמו מדי שבוע.
ניסיתי להסביר לו את זה, והוא איכשהו הבין את דברי ואמר שאיזום מדי פעם ארוחות רק שנינו, אבל העובדה היא שאנחנו עדיין הולכים אליהם בתדירות גבוהה למדי, שכן גם אם מדובר בארוחה אחת בשבוע- 4 שעות זה פשוט יותר מדי עבורי. מה גם שאביו מגיע אלינו לשעתיים לפני הארוחה כדי לקרוא עיתונים. כך שאנחנו בחברתם רק בשבת כ- 6 שעות.
כמובן שאם אנחנו מודיעים שאנחנו לא מגיעים, הם טורחים לעשות פרצופים, מה שמקשה על הניתוק הזה. הם מרגישים לאחרונה שקצת מאסתי בבילוי המשפחתי הזה, וחושבים שאני סנובית וצבועה...אבל אני לא רגילה לסידור הזה. מבחינתי זה שעמום עצום להעביר את השבת בקשקושים על החדשות ועל הא ודא.
בקיצור- כל השישי שבת מתבזבז על המשפחתולוגיה הזו ואני יוצאת מדעתי. יוצא שאני מבלה עם משפחתו כל כך הרבה שעות בשבוע, שזה לא נתפס
לגבי ההורים שלי- הם מעדיפים בשבת ללכת לטייל מהבוקר...לארח אותנו הם לא כל כך מתלהבים, שכן זה כרוך בסידורי שבת שלאמא שלי אין עצבים, כך שאין ישועה מהכיוון הזה (מה גם שלהיתקע להם בתחת כל השבת זה לא כל כך נעים, כי צריך לישון שם, והם רגילים למרחב פעולה).
איך יוצאים מהלופ הזה? לעבור דירה זה לא פתרון, שכן הוא מתעקש להישאר בקרבת בית הכנסת שלו..
