בילדותי ******

בילדותי ******

בילדותי
השמש
העירה אותי עם בוקר בליטוף מנשק .
ענף הוורד התנועע לברכה מחוץ לחלון.
בלילה
הירח והמכוניות החולפות
מתחו פסי אורות משחקים על הקירות.
וזכוכית הדלת התנוצצה
באלף צורות דימיוניות.
בילדותי
כתבתי המנון לאלהים.
 
תודה ושוב את יחידה

בתגובתך.
אמנם בהמשך יש עוד "מתעוררות".
השיר פשוט יחסית אך עלי להודות
שאהבתי אותו מרגע שנכתב.
בכל מקרה תודה מישהי על
הרגישות ועדינות הנפש הרבה
.
 
בכיף, אוראור

האם הבנת שהסיום מסכם את מה שנכתב קודם, ואומר שהיופי גרם לי לכתוב המנון לאלהים?
בכל מקרה, גם הפירוש שלך -פותח למקום חדש - יפה.
 
כן, בטח שהבנתי

זה מאוד יפה.
אני לא יודעת למה התכוונתי כשאמרתי שלוקח למקום חדש. התכוונתי להרגשה שהייתה לי שבא לי עכשיו לקרוא את ההמנון לאלוהים:)
 
הנה, אור אור. ושימי לב לאקרוסטיכון.

ד ביר האלהים, הוא מקדש סתרו,
שם ישכון כבודו, איש לא שערו.
ל אלהי צבאות נאווה בפארו
אך לבן תמותה לא יפתח שערו.
י שירו מלאכים, רון שגב יישמע
עת יפקח השחר עפעפי אורו.
ה וד לבורא עולם, כבוד שרפים יתנו
עת שמש מבויש ימצא בים סתרו.

גיל 11 .
 
לא הבנתי. זה את כתבת?.....

כי זה נקרא לי כמו טקסט מקראי.
ולא הבנתי מה האקרוסטיכון?...
ומה זה גיל 11 בסוף?..

את אניגמטית משהו היום:)
 
לא, מורכב איך שרוצים..... בתוכנה של תפוז לא יכולתי לשים

את השורות השניות קצת בפנים, כפי שכתבתי את השיר. כשהן בפנים יותר, האקרוסטיכון ברור מאד, כי השורות שלו מתבלטות.
בכל אופן אני מקווה שנהנית, לפחות במידה מסוימת.
אמנם השיר כתוב בשפה גבוהה , ואמנם הוא נכתב רק ע"י ילדה....
בכ"ז אני מקווה שהסב איזו הנאה.
 

ga26

Member
לא הייתי פה מזמן. פנתרית - שיר נפלא

אני שם לב לרומן שיש לך עם הירח כבר בכמה שירים שונים שלך.
ומעניין שבילדותך כתבת המנון לאלוהים. מעניין מה היחס שלך אליו לאחר אי אילו תלאות של החיים.
 
שלום לך גל.

גל"תלאות החיים" לא קשורות לאלוהות. דעתי על ישות זו, כל חיי, שהיא המצאה של אנשים. תחילה היה באנושות עידן פאגאני, בו האמינו שתפילות והקרבת בעלי חיים ובני אדם משפיעים על האלוהויות. אח"כ בא העידן המונותאיסטי, בו מאמינים בדיוק אותו דבר, מינוס הקרבת בני אדם. אני מחזיקה בדרכו של המדע. זה האחרון מפליא להסביר את היקום ואת החיים בלי להיזקק לישות שהדתיים מכנים "אלהים". אגב, אם כבר, אני צוחקת ומתעצבנת, האמת, על חוצפת הזכרים שבמין האנושי להניח שהאלוהות היא זיכרית ("אבינו שבשמיים",ושאר השטויות), כמובן שהאליטה הרוחנית תמיד יודעת וידעה שלאלוהות "אין גוף ולא דמות הגוף ולא ישיגוה משיגי הגוף". השימוש של הזכר הממוצע בשם האלוהות במין זכר גורם לי תמיד לומר שאם כבר מיתוס, האלוהות היא העקרון הניקבי הנצחי. האלה הגדולה שבראה את העולם ואת החיים, והאשה (והנקבה בבעלי חיים) היא התגלמות קטנה ופרטית שלה: יוצרת החיים העיקרית. לא ייתכן כלל לייחס לאלוהות זיכריות, כי הזכר בכלל לא מסוגל אפילו ליצור חיים. הוא "המשנה למלכה", שהיא האשה. הוא בעצם המשרת הביולוגי. "המחשבה השניה" של הטבע, של האבולוציה. הניקביות היא המין הראשון והראשוני. המין הבסיסי. ויש לכך הוכחות מובהקות במדע הביולוגיה. גל, אתה איש מקסים מבחינתי, אוהבת את פתיחות נפשך ליופי שאני מציירת בשיריי. מציעה לך לעיין (מחדש?) בשירי הטבע של הענק מכל הגדולים, ביאליק, הלא הוא האוורסט שבין גבעות המשוררים המודרניים. וגם קודמו הגדול, יהודה הלוי.
 

ga26

Member
אין ספק שהם גדולים באמת.

ואכן קלעת לטעמי כשאוסיף את רחל המשוררת כמשוררת האהובה עלי מכולם.
 
עדינות הנפש שלה והחוכמה שלה אכן רבות

לביאליק, עם יכולתו הפיוטית הנהדרת נוכח הטבע, אין עדינות נפש. לא רק זאת: יש לו כמה "שירים" גרועים שמסגירים גסות נפשית גדולה, כמובן ביחס למין השני. ודווקא "שירים" עלובים וגרועים אלו זכו לתשומת לב מיחצ"נת של כל מיני אלמנטים נחותים שמתיימרים להיות חלק מהתרבות הישראלית, והללו גם חיברו למילים הללו מנגינות, וההמון כמובן שר.... כדרכו של ההמון.
גם איני יודעת אם היתה לו לביאליק חכמת לב, הבנה אמיתית באנשים.
שתי תכונות נאצלות ומלבבות אלו נמצאות גם ברחל וגם במשוררת הלירית המעולה השניה שלנו, לאה גולדברג. ואם כבר, תקרא את אסתר ראב, המשוררת הכשרונית שכתבה על הטבע הארץ ישראלי במטאפורות הלקוחות מעולם התשוקה שלה, ועוצמת כתיבתה הייצרית, הרגשית, משתווה לזו של ביאליק.
 
למעלה