ביחד אבל לבד.

ori 6

New member
ביחד אבל לבד.

מדהים אותי שגם שאובייקטיבית אתה הכי לא לבד, אתה עדיין יכול למצוא את עצמך די לבד.
יש לי בת זוג (שאנחנו נפגשים רק בסופי שבוע בגלל לימודיה), אני אדם מאוד חברותי.
היו לי תקופות יותר חמורות של לבד, אבל אני כרגע אחרי מבחן מסוים שבכדי לעבור אותו נאלצתי לסיים את העבודה במקום העבודה שלי ואני כרגע מחפש את תחילת הקריירה שלי.
וזה פשוט קשה. ימים שלמים אין טלפון. המון זמן לבד, המון כבדות כזו שנעלמת ברגע של הבלחה שכן פתאום אני בחברת אנשים.
לא קל.

הכל בסדר, סתם משתף :)
 
כרגע אני מולך

כן כרגע אני קורא את שורותיך, האם זה עושה אותי פחות לבד? האם זה עושה אותך פחות לבד? בספק! ככל שהאנושות "מתקדמת" יותר כך היא מוצאת "תחליפים", תחליף לסוכר ותחליף לחלב ותחליף לשיח חברי (פייסבוק, ווטסאפ..). אי אז בלב המאות שחלפו, כשהאנשים חשו לבד, אני משער שיצאו להשיח מתחת לעץ הגדול שבקצה הכפר, או בשולי המדרכה על הדשא.. אולי אני סתם מדמיין אבל אני עורג לפעמים למקום ההוא שבניתי בתוך עולם הדמיון שלי, אליו אתה יוצא "לפגוש אנשים".
מעולם לא יצא לי להיות ב"הייד פארק" הלונדוני בעת פעולה, אבל אם הוא היה קיים במחוזותיי היום יתכן והייתי עולה על אחת הבמות הקטנות שלו ואומר: שלום אנשים - אני לבד עכשיו יש כאן כאלה שחשים כמוני? יש מי שרוצה לחלוק את הלבד שלו איתי? איתנו?
סתם הזיות של אחד שלא מאמין במסכים, לא של צ'ט, לא של פורומים ובלוגים ובכלל..
 
איש נדיר


לא מזמן עבר פוסט בפייסבוק שמאד מצא חן בעיני.
אני לא בטוחה שאצליח למצוא אותו אז בינתיים אספר עליו.
באיזשהו בית ספר ציירו שמש גדולה על הרצפה בחוץ.
הוסבר לתלמידים שכל מי שמרגיש לבד שיעמוד בשמש.
בנוסף נאמר להם שאם הם רואים ילד שעומד בשמש שיזמינו אותו לשחק.
ללא שום תנאי ובכל מצב. לא משנה הגיל, הכיתה וכד'.
האמא שהעלתה את הסיפור הגיעה לבית הספר יום אחד ובלי לשים לב נעמדה בשמש.
מיד ניגשו אליה ילדים והזמינו אותה לשחק איתם.
אין לי מספיק מילים לתאר כמה שהרעיון מצא חן בעיני.

כשקראתי את מה שכתבת על ה"מקום ההוא" חשבתי על השמש....

נראה לי שפעם כולם היו בחוץ וביחד. לא היה בשביל מה להיות בפנים פרט לשינה.
בטח היו להם בעיות אחרות...

אנחנו פה מין הייד פארק וירטואלי.
מה שאתה מתכנן להגיד שם בעצם נאמר בפורום שלנו ע"י כל מי שכותב פה
 

ori 6

New member
כמובן...

שאני יוצא החוצה, עם אנשים, הולך להופעות לבד, אפילו סרטים לבד, אני יחסית שומר על עצמי מאוד פעיל ומשתדל שלא לשבת בבית ולהתבאס.
אבל, סתם ראיתי פלטפורמה נוחה עבורי לשתף.
(לא נעלבתי כלל, סתם הרגשתי צורך להוסיף את ההתייחסות הזו).
 

לי בא

New member
איזה סיפור מרגש

הרעיון מקסים בעיני.
האם זה מעלים את תחושת הלבד או איך שאני קוראת לה, תחושת הבדידות, לא בטוח. זה לרגע וזה חולף.
אני בכלל מאמינה שאנחנו בחרנו להיות בודדים, כמעט אף אחד כאן לא לבד, אבל כולנו בודדים.
 

פריאל 12

New member
נדירון מצוי


רק כעת שמתי לב לניגוד שבניק שלך


השורה האחרונה שכתבת "תפסה" אותי - מה כוונתך ש"לא מאמין במסכים, לא של צ'ט, לא של פורומים ובלוגים ובכלל.. "?
האם אינך מאמין שאנשים מביאים את עצמם באמת למדיה הזו?
האם כוונתך, שאנשים מנצלים את המדיה הזו למטרות שליליות?
האם כוונתך, שמהמדיה הזו לא ניתן לעבור למציאות?

תוהה, מתוך סקרנות...
 

לי בא

New member
שאלות נהדרות

מעניין אותי לשמוע את התשובות.
החברים הכי טובים שלי היום הם אלה שהכרתי במדיה הוירטואלית. בתפוז. ב
 

פריאל 12

New member


גם לי יצא להכיר מס' אנשים דרך המדיה הוירטואלית - אנחנו חברים טובים עד היום :)
 
תודה ששאלת

חשוב לי מאד ששאלת את השאלה הזו, דרכה אני אנסה להסביר את שכתבתי. אני כן מאמין שאנשים מביאים את עצמם בלי זיוף (לרוב) כשהם כותבים בפורום כזה למשל. אשר לניצול שלילי, הוא יכול להיות קיים בכל מישור תקשורתי. מטרות שליליות ידע האדם להגשים גם לפני שהמציאו את המחשב או הטלפון או המכתב. אני כן חושב שאפשר לעבור מהמדיה הזו למציאות.
אבל..
השאלות שלך מוכיחות שלא הצלחתי להבהיר את כוונתי, כי יכולת ההבהרה בדרכי התקשורת שאינן אישיות ישירות היא מוגבלת. מבט המלווה מילה, הרמת גבה, טפיחת יד, ניד ראש, רתיעה, כל אלה ומאות תגובות אחרות האפשריות רק במפגש פנים אל פנים הופכות את הקשר בעזרת המסך לכזה שקשה לתת בו אמון. לכן אינני חושב שצריך להפסיק אותו, אני לוקח בו חלק גם - לא? אני חושב שהמטרה צריכה להיות למצוא את האנשים הנכונים, את האדם הנכון, ולצאת איתם יחד אל החיים האמתיים, כל היתר הוא כלים של ביניים (בעיניי) כדי לעזור להגיע לעיקר.
 

פריאל 12

New member
אתה לגמרי צודק לדעתי

ועם זאת, במדיה הוירטואלית יש משהו קטן אחד, שלא ניתן למוצאו במפגשים פנים אל פנים - דימיון :)
 
העיקר

שונה מאדם לאדם

כל אחד והמטרה שלו.
יש כאלה שהשיח הוירטואלי מספק להם את החוסר

אני מסכימה שהקשר בחיים שונה לגמרי מזה הוירטואלי
לטוב ולרע :)
 
אורי

ראשית תודה שגאלת את הפורום מהעצירה הזמנית

מאז שאני מנהלת את הפורום לא היה מצב כזה והיה לי מוזר

יש המון סוגי "לבד"
כמעט כל חבר חדש שכותב כאן מציג סוג אחר.

לא הבנתי משהו... אם אתה אדם מאד חברותי
איך זה שאין חבר שמתקשר? או חבר להתקשר אליו?
או שהרגשת הלבד היא רק בין לבין?

בכל מקרה שמחים שבאת
 

פריאל 12

New member
די נו, את סתם מגזימה


הפורום לא עצר... פשוט התגלה אתר ארכיאולוגי,
וכעת החופרים עומלים על חדש
 

ori 6

New member
היי!

חח.. קודם כל, שמח להיות מחייה הפורום.
לתת את ההסבר הארוך או הקצר? אוקיי, את ה-באמצע :)
בצעירותי היו לי חבר'ה, ובמקביל שיחקתי כדורסל בקבוצה והיו לי עוד חבר'ה (צרות של עשירים).
החבר'ה של הכדורסל היו זמניים לאותה העת, ואת החבר'ה של התיכון זנחתי ברגע שהייתה לי בת זוג, כך שהגעתי למצב שבדיוק בזמן הקריטי של בין תיכון לצבא די איבדתי את החבר'ה שלי ונותרתי רק עם החברות של בת הזוג שלי בזמנו. בצבא היה מעולה, אבל "רק" ביום יום, כל ניסיון להצטרף ולחבור לחבר'ה (חלקם עדינים יותר וחלקם פחות) לא צלחו כ"כ. בסוף, הגורל רצה כך ופגשתי בנסיעת אוטובוס אקראית חבר אחר מהתיכון, דיברנו על תכניות סופ"ש, הם סיפחו אותי אליהם ומאז אנחנו חבורה (אגב, זה 3 חוץ ממני). זה הבסיס ל-"לבד", כי במו ידי גרמתי לכך שבסיס שבניתי במשך שנים די התפורר.
החבר'ה הקיימים מאוד מאוד מקובעים, כלומר, מלבד יציאה ביום שישי בערב (בעבר למועדון מסוים, כיום לפאב מסוים) ק-ש-ה לגרום להם לעשות משהו מעבר, זה פשוט האופי שלהם ולמדתי לקבל את זה. אני מדי פעם מתפרע ומזמין אותם באמצע השבוע לראות איזה משחק ספורט.
יש לי בת-זוג, שעקב לימודיה באוניברסיטה גרה רחוק ממני ואנחנו נפגשים בסוף שבוע. אספתי עוד כמה חברים במרוץ השנים (אחד טוב מהצבא, אחד מהעבודה, אחד ממחלקה אחרת), אבל הם נפרדים ואין ביניהם קשר או "חבר'ה" כמו שזה בהגדרה.
למשל כיום, אני אחרי מבחן אקדמאי שמנע ממני לעבוד ואני עדיין בשלב ביניים, רק שיש המון זמן פנוי. ברור לי שגם בחבורה הכי מגובשת לא היה מישהו שהיה יכול להקדיש לו את כל זמני, אבל זה כשאתה לא במרוץ היום-יום, פתאום אתה מרגיש את הלבד הזה, או את המאמץ שאתה משקיע בפעילויות עם חברים וכו'.
זו התמצית.
 

לי בא

New member
לצערי

אלה הם החיים האמיתיים,
ברגע שמסיימים צבא או לימודים אין הרבה זמן לחיי חברה.
כולם עסוקים במרוץ החיים, יחידי יחידים מצליחים למצוא חיים ולא להרגיש בודדים. לפחות זו התחושה שלי
 
אני מצטרפת שלשיחה קצת מאוחר...


עם השנים הבנתי שתחושת בדידות היא מאוד יחסית וגם סוג של הרגל.
מצב(במציאות) שאתה מתאר, הוא מצב די סביר לדעתי.
אני חושבת שאנחנו רגילים לחשוב שאם אין לנו כך וכך חבורה/ חבר'ה,
אז אנחנו בודדים. גם אולי לשפר את היכולת להנות ולעשות את הדברים
לבד.

גיל 30 זה גיל שהרבה אנשים נמצאים בשיא הקריירה שלהם או לפחות
משקיעים הרבה בעבודה, לימודים והרבה נמצאים בסיבוב של ילד
ראשון.

אין לי עצות למכביר. אולי לנסות מאמן אישי שאיתו תשים לך למטרה
מציאת חבר נוסף?
 
למעלה