אבל הייתה הרבה "ארוחת בוקר"
שלאחריה היה צריך קצת לעזור לסדר מזרונים ברחבי הבית, ולארוז את עצמנו, אז מצאנו את עצמנו בדרך רק אחרי אחת בצהריים. אחרי כארבע שבות, לאחר מספר התברברויות (ומחירי דלק מזעזעים! בהולנד) ועריכת קניות בסופר, שבנו הביתה. הרחוב היה חצי חסום לתחרות האופניים השנתית, ושייקה לא נראה לעין. אחר כך הוא חזר, והבתנהג כמו חתול שכמעט התגעגע אלינו. כשעדכנו את השכנים שחזרנו ולא צריך לטפל עוד בשייקה, הם טענו שהוא דווקא כן התגעגע אלינו. בבוקר, כשאנו התעוררנו משנת לילה עם ג'ינג'י, שייקה לא רצה אוכל אלא פינוקים והרמה על ידיים. מכיוון שהוא לא נותן לאנשים אחרים להרים אותו על הידיים באמת, כנראה היה לילה קריר ורטוב והשייקוץ באמת רצה התכרבלות. והבוקר הוא הלך לדרכו אחרי ארוחת הבוקר, ולא שב. (האיש רק רוצה לציין כי פיספסנו את בית הבובנים בחמישים מטר לכל היותר, ולא מאה כפי שכתבתי. הוא גם רוצה להוסיף כי האחריות לפיספוס היא כולה שלו, כי אני טענתי שהרחוב הבא הוא הרחוב הנכון, וצדקתי.)