"בחירות" בחיים

[מפזרת צלילים ברוח]

"בחירות" בחיים

שלום, חדשה

אני אדם רגיש, ובתקופה האחרונה יצא לי להיפגע מכמה אנשים, כולל ממישהו שהיינו דיי קרובים. יצא לי לשמוע לא אחת את הטענה שאנשים בוחרים אם להיעלב או לא, והיו מי שאיך נאמר - באו אלי בטענות על כך שנפגעתי מדברים שאמרו/עשו, וטענו שלא הייתה לי שום סיבה להיפגע ואם זה קרה זה כי "בחרתי" בכך, ובאותה מידה יכולתי "לבחור" שלא להיפגע. האמת שזה לא נראה לי. תחשבו על מצב שאדם שאני מחבבת ומחשיבה את דעתו, חוזר ומטיח בי עלבונות, לבד ובפומבי. נראה לכם שיש מה לבוא אלי בטענות שנפגעתי? ועוד במקרה שלא מדובר במשהו חד פעמי אלא בתרחיש שחזר על עצמו במשך תקופה? היו מי שאמרו לי שהיות שידעתי שמה שהוא טוען זה שטויות במיץ לא הייתה שום סיבה שאני איעלב. אני חושבת שזה לא קשור - גם אם אני יודעת למשל שאני חכמה, אם מישהו יבוא ויגיד לי עשרות פעמים בזו אחר זו שאני סתומה וטיפשה, יש גבול לכמה אפשר להתעלם. מצב אחר שקרה זה שאדם שמחשיב את עצמו כמבין עניין, שאל אותי כמה שאלות שבעיני הן דיי פוגעות, לטענתו השאלות נבעו מכך שניסה לעזור לי (הוא טוען שהוא למד קואצ'ינג). לדבריו אף אדם אחר שמכיר לא היה נפגע מהשאלות האלו (הוא שאל בין היתר אם היו לי אי פעם חברים ואם יש לי חברים, אני חושבת שזה דיי מעליב לצאת מנקודת הנחה שלאדם אין חברים ושמעולם לא היו לו, והיו עוד דברים בסגנון). אשמח לשמוע (לקרוא) מה אתם חושבים

 

[פרפרי אהבה]

אני מסכימה מאוד לגבי המשפט הזה, אם כי מבינה

את הבעייתיות שבו, כי לא בוחרים איך להרגיש, זה משהו שבא לבד מתוך האמוציות שלנו-לטוב ולרע.

 

[אישה ממאדים]

נפגעת - נפגעת

אני חושבת שאין טעם בטענות הדדיות לגבי מי אחראי לפגיעה. זה לא "אשמת" אף אחד. קורה שאנשים דורכים אחד לשני על נקודות רגישות. אנחנו מצדנו יכולים ללמוד להפגע פחות - לא ע"י אטימה של עצמנו אלא על ידי זה שאנחנו מאמנים את עצמנו לראות גם מבעד לעיני הזולת ולא רק מנקודת המבט של עצמנו. מצד שני, מהאנשים הקרובים בחיינו בהחלט מותר לבקש להתחשב, ולעזור להם ללמוד איך לפגוע בנו פחות. אם הם לא רוצים או לא יכולים, מותר להציב גבולות אבל לא צריך להאשים. לי יצא אפילו לנתק קשר, אם כי לעתים נדירות מאוד, עם אנשים שפשוט הרגישו כל כך צודקים בדרכם שלא היה מה לדבר איתם על זמה שאני מרגישה בעניין. כמו החבר הקואוצ'ר שלך, גם לי היו כמה חברים כאלה שרצו "לעזור". באיזשהו שלב צריך להציב גבול, להגיד: תודה שאתה מנסה לעזור לי, אבל לי אישית הגישה הזו לא מתאימה, היא לא נעימה לי ולא מקדמת אותי. או: הנושא הזה רגיש אצלי ואני לא רוצה שתשאל אותי או תקניט אותי לגביו יותר, וכו'. בסופו של דבר אני חושבת שלא צריך להרגיש אשמים או לא בסדר, אבל כן צריך לקחת אחריות במקומות שבהם נפגענו. זה לטובתנו, לא כדי לפטור את האחר מאשמה. איך אמר מישהו: אני לא יכול לכסות את כל האבנים החדות של העולם, אבל אני יכול לשים נעליים על הרגליים של עצמי.

 

[מפזרת צלילים ברוח]

תודה על התגובה, לשתיכן

נראה לי שלא כל כך הבנת אותי. נתחיל עם זה שהקואצ'ר הזה הוא לא חבר שלי, למעשה אני בקושי מכירה אותו. הוא לא ניסה לעזור בגישה שלא התאימה לי אלא פשוט... לא ברור לי מה הוא ניסה לעשות. בכל מקרה את זה שהוא קואצ'ר ציינתי כדי להבהיר שהוא מחזיק מעצמו מישהו שמבין ביחסים בין אנשים ובפועל הוא ממש לא, והוא שאל אותי שאלות והניח הנחות שמאוד פגעו אותי וטען שהדפיקות היא אצלי שנפגעתי (כשאתה יוצא מנקודת הנחה שמישהי מסוימת שנושקת לגיל 30 גרה עם ההורים שלה, אין לה חברים ומעולם לה היו לה ודברים נוספים בסגנון - זה מעליב). זה לא היה עניין של גישה או של קטע רגיש (אני לא גרה עם ההורים כבר מעל 7 שנים, יש לי חברים וחברות ותמיד היו לי), הוא גם לא הקניט אותי - הוא פשוט יצא פארש ובדרך נפגעתי. באותה מידה הוא היה יכול לקבוע שאני בחורה מאוד מכוערת (הוא רמז משהו בסגנון האמת וובלי לראות אותי). אני יודעת שאני ממש לא מכוערת אבל עדיין מצב כזה פוגע. המשפט המסכם שלך נשמע מאוד חכם, אבל הוא עדיין נשמע לי בעייתי משהו. נניח שמישהו יגיד לך פעם אחר פעם אחר פעם כמה שאת אדם לא מוצלח ודפוק ומטומטם ויוסיף גינויים ספציפיים, נראה לך שתצליחי לבחור שלא להיפגע? אולי את כן, לי זה קשה מאוד. כשהייתי בביה"ס יסודי הנחו אותי להתעלם מילדים שמקללים אותי ובאמת התעלמתי, אבל עדיין זה היה פוגע, כשנוצר מצב כזה בחיים הבוגרים זה נראה לי לא לעניין.

 

[אישה ממאדים]

אני חושבת שצריך לפעול משני הכיוונים

כלומר, מצד עצמנו ללמוד איך פחות להפגע, וכלפי הסביבה, להשתדל למצוא סביבה שפחות תפגע בנו. בסופו של דבר, אם אנחנו נפגעים זה הפסד שלנו, ולכן זה אינטרס שלנו ללמוד להתמודד עם מצבים שפוגעים בנו. החוויה שלי היא שפגיעה היא תגובה מותנית - לא משנה האם האדם מכיר אותי, האם הטענה שלו מבוססת ולמה בדיוק הוא התכוון - עדיין יש לי התניה להפגע כשאומרים או עושים משהו שנחשב מעליב. אבל אני חושבת שההתניה הזו היא לא הסוף, היא רק ההתחלה של תהליך שבסופו אולי מרגישיםרע וזה נגרר למריבה, ואולי מתגברים על הפגיעה הראשונית ואפילו לומדים ומתבגרים מזה. לכן לשאלתך המקורית, הייתי אומרת ככה: התגובה הראשונית, המותנית - היא לא בחירה שלנו. ההמשך, מה אנחנו עושים עם התחושות והמחשבות, איך אנחנו מגיבים לאדם שעורר את העלבון - זה כן בחירה שלנו. העבודה היא לעשות מה צריך כדי שנהיה מסוגלים לבחור נכון.

 

[שירשולי]

../images/Emo140.gifאוףף כתבתי וזה נמחק אז רק ברוכה הבאה