wish you were here.
כי נכון, "סנואו גוס" הוא באמת אלבום מופתי, מעולה, זורם, הכל.. קאמל מגיעים לשיאם באלבום הזה, אבל בכל זאת: המשיכה הראשונה של הגיטרה ב"שיין און יו קרייזי דיאמונד", שמבהירה יותר מכל את העצב של האלבום הזה.. השיר הכי קשה שאני אי פעם שמעתי, "וולקאם טו דה מאשין", שיר שפשוט מראה לנו מה זה תעשיית מוזיקה. בזמן שקאמל החליטו שהם לא שמים על התעשייה המוזיקלית ופשוט עושים מה שבא להם, פינק פלויד תקפו אותה ראש בראש. "האב אה סיגר", האם למישהו יש ספק שזה אחד השירים הפנטסטיים והמצוינים בכל הזמנים? רוי הארפר בהופעת אורח שגורמת לנו לחשוב שהוא לגמרי חלק מהלהקה.. שיר אחד שכל מילה מיותרת. ורצועה חמישית שפשוט לוקחת גיטרה, ומנסרת אותה עד שנגמר לנו האוויר, הטריפ נגמר, ואנחנו מתייאשים וחוזרים לעצב המקורי. באמת, לא תצביעו לאלבום כזה? תעדיפו באמת את לאיטמר ובראנדס מנגנים לכיף, על ווטרס, גילמור, מייסון ורייט שפשוט מביאים את המוזיקה השמיימית ביותר שנראתה על הפלנטה שלנו...? מצורף קישור לחוויית שמיעת האלבום שלי, כדאי לקרוא לפי דעתי ולשמוע תוך כדי. תפתחו את "וינסנטי".