כחומר למחשבה, למדתי ולימדתי גם בבתי ספר
וגם באקדמיה ואני יכול להגיד שלפחות במקצועות המדעיים יש הבדל גדול בגישה בין בתי הספר והאקדמיה.
תלמידי שנה א וגם שנה ב' באקדמיה היו צריכים לעבור "חינוך מחדש" כדי שיוכלו להצליח.
ראשית בעניין השינון.
הסטודנטים היו מתיישבים מולי עם מחברות ועטים מושחזים היטב כדי לרשום את מוצא פי מילה במילה, כדי שאחרי כן הם יוכלו להקיא עלי את החומר במבחן.
ככלל היו מופתעים מכך שביקשתי מהם לא לרשום כלום, קודם כל להקשיב ולהבין, ללמוד ורק אחרי כן נרשום את המסקנות.
לקח הרבה זמן ללמד את הסטודנטים שידיעת העובדות חשובה אבל ערכה נמוך מאוד ללא הבנה ושינון לא יעביר אותם את התואר.
נושא בעיתי שני היה בהירות המחשבה.
באופן גורף סטודנטים חכמים לא הבינו איפה מתחילים ואיפה מסיימים, מהי סיבה ומהי תוצאה, מהי עובדה ומהי תאוריה, איך מתקדם תהליך וכו'.
לדעתי (זוהי תאוריה, לא עובדה
) יש לכך כמה סיבות:
1. מה שרשמתי למעלה, שינון ללא חשיבה.
2. רעיון התשובה ה"מלאה". במקום לתת תשובה קלה ופשוטה של כמה מילים היו מורחים עשרות ומאות מילים שבינהן אולי מסתתרת התשובה, כשגם הם עצמם התקשו לחלץ אותה.
ה"תשובה המלאה" ערפלה את יכולת החשיבה שלהם.
3. לא ידעו להתנסח. לא ידעו להביע רעיון בצורה בהירה כי גם לא ידעו לחשוב בצורה בהירה.
לקח לא מעט זמן לתקן את הליקויים משום שהם חלק בסיסי בשיטת הלימוד בבתי הספר, לא בגלל שהסטודנטים טיפשים.
גילוי נאות: האבחנות שלי מבוססות על נסיון ישן יחסית, אבל אני מניח שלא הרבה השתנה.
דרך אגב כשאני שומע מילים כמו "תמיד יש מה לשפר" או "בסדר כשיש ביקורת" אני מבין שהפירוש הנפוץ הוא "תדבר, אין לי שום כוונה להקשיב ובטח לא לתקן"
אבל בכל זאת לקחתי צ'אנס והשקעתי בתשובה.
