נמאס להתבחשש
New member
בחייאת ראבק, שחרר
נמאס להתבחשש פונה בקריאה של חיבה תוך דרישה תקיפה מהצעיר החילוני החמוד והמשתומם, הרף! קודם כל, הכל באשמתכם, בגלל שבשנתיים ומשהו האחרונות חלקכם (האיכותי והמובחר יש לציין) היווה לי את המעגל החברתי הקרוב, שהוא מה לעשות מוצא בי דברים אחרים להתפעל מהם ולאוו דווקא זה שאשכרה הייתי פעם דוסית-דוסית ממש-ממש שחור-שחור. העניין הוא פשוט, מכירים אנשים ששמם אינו נושא בהכרח ניחוח בית עלמין אלא יותר בכיוון ארומת פרחים וים וכל מיני כאלה שמערבבים בתוכם את את המילים "אור" ו"רן". בגילאים האלה עדין שואלים "מה עשית בצבא"? להסתבך עם "שרתתי בחיל האוויר" או להסתפק ב "הייתי פקידה בקרייה" זה מתכון לפורענות, יען כי מטרתן של שאלות מסוג זה הוא לאתר בפינצטה איזשהו מכר/ה משותף ואז להאנח בהקלה ולהתלכלכך "איזה אידיוט הרועי הזה". בקיצור, עברי מתגלה במהירות ומיני אותו רגע אני כבר לא הבחורה החמודה/מצחיקה/נשמה טובה/ זיינת שכל שאני. תסריט השיחה קבוע. אחרי ההתפעלות "וואלה, לא רואים עליך" (יש יש יש!!!!) מגיעות השאלות -ואיך ההורים שלך קיבלו את זה -התרגלו -כמה אחים אתם -10 -מההההה -כן -ואת היחידה ש... ככה כבר לא. -כן -וואו -לא נורא -איזה אומץ -נגיד -לא בא לך לדבר על זה -לא -(פרצוף מבין) אני מבין. אבל מאז כל דבר חייב להקשר איכשהו, חצאית קצרה, "אז מה, ככה מסתובבים אצלכם במאה שערים" (ואני בכלל מבאר-שבע, דאמט) צחוקים אח'שלי הרגת אותי, שמישהו יאסוף אותי מהפרקט, מה הקטע של הפרקט הזה? אף פעם זה לא נראה נקי וללכת עליו זה כמו ללכת על נייר קרפ ממסיבת סידור ומכיוון שכל לקוח שמשגל לי את השכל ועוזב את הדוכן תוך מלמול "i think about this" זוכה לשטף של גילויים בדבר משרתה של אימו המנוחה תוך ייחולים ואיחולים שונים לגבי המשך דרכו בחיים אם בכלל. "אז מה ככה לימדו אותך לדבר"? סתום ת'פה אידיוט, ובוא כבר למיטה. ועל מנת שלא אוציא רק את דיבת סלתה ושמנה של הארץ הזו שרובה אגב כך נראה נהנה בניכר. גם הגויים ימח שמם ויבורך ארנקם לא נתברכו בשכל רב, לפחות לא אלו שנגשים אליי מידי יום ראשון ושני ושלישי וכן אלה ומברררים האם אני מאושרת מהחיים ומציעים לי בחום לבוא לכנסייה ולהרגיש איך החיים שלי מתמלאים במשמעות וhappyness הם מתחלקים לשניים האנשים האלה,בעצם מדובר ברוב נשי מוחלט. כהות העור נראות כאילו זה עתה סיימו לפקוד את חנות האופנה המובילה בדימונה סיטי הן מדברות המון מזייפות חום וחיוכים ונוגעות מלא. לא אוהבת שזרים נוגעים בי. הלבנבנות לבושות בחמיצות מכובדת ושערן עשוי למשעיי מכופתרות ומאופקות ושומרות על ריחוק ודי מתחפפות כשאני מתחילה לגלות סימני חוסר סבלנות ואני מגלה. בולט בחוסר קליטה הוא המאבטח השחרחר שהפתיע אותי כשהחליט ששמו האמצעי הוא "חנוך" הוא באמת שבר כל שיא בהתקרצצות וזיון שכל ואף זכה לכינוי "חפי" על שם חפירותיו הבלתי נגמרות, טעות חיי היתה לגלות לו שאני בת דת משה אבל די אתאיסטית, הבחור לקח את הענייין מידי ללב. מכיוון שהפעם האחרונה שעבדתי עם לקוחות הייתה לפני שש שנים שכחתי עד כמה בני האדם הם דבר מטומטם!!! שבוע טוב.
נמאס להתבחשש פונה בקריאה של חיבה תוך דרישה תקיפה מהצעיר החילוני החמוד והמשתומם, הרף! קודם כל, הכל באשמתכם, בגלל שבשנתיים ומשהו האחרונות חלקכם (האיכותי והמובחר יש לציין) היווה לי את המעגל החברתי הקרוב, שהוא מה לעשות מוצא בי דברים אחרים להתפעל מהם ולאוו דווקא זה שאשכרה הייתי פעם דוסית-דוסית ממש-ממש שחור-שחור. העניין הוא פשוט, מכירים אנשים ששמם אינו נושא בהכרח ניחוח בית עלמין אלא יותר בכיוון ארומת פרחים וים וכל מיני כאלה שמערבבים בתוכם את את המילים "אור" ו"רן". בגילאים האלה עדין שואלים "מה עשית בצבא"? להסתבך עם "שרתתי בחיל האוויר" או להסתפק ב "הייתי פקידה בקרייה" זה מתכון לפורענות, יען כי מטרתן של שאלות מסוג זה הוא לאתר בפינצטה איזשהו מכר/ה משותף ואז להאנח בהקלה ולהתלכלכך "איזה אידיוט הרועי הזה". בקיצור, עברי מתגלה במהירות ומיני אותו רגע אני כבר לא הבחורה החמודה/מצחיקה/נשמה טובה/ זיינת שכל שאני. תסריט השיחה קבוע. אחרי ההתפעלות "וואלה, לא רואים עליך" (יש יש יש!!!!) מגיעות השאלות -ואיך ההורים שלך קיבלו את זה -התרגלו -כמה אחים אתם -10 -מההההה -כן -ואת היחידה ש... ככה כבר לא. -כן -וואו -לא נורא -איזה אומץ -נגיד -לא בא לך לדבר על זה -לא -(פרצוף מבין) אני מבין. אבל מאז כל דבר חייב להקשר איכשהו, חצאית קצרה, "אז מה, ככה מסתובבים אצלכם במאה שערים" (ואני בכלל מבאר-שבע, דאמט) צחוקים אח'שלי הרגת אותי, שמישהו יאסוף אותי מהפרקט, מה הקטע של הפרקט הזה? אף פעם זה לא נראה נקי וללכת עליו זה כמו ללכת על נייר קרפ ממסיבת סידור ומכיוון שכל לקוח שמשגל לי את השכל ועוזב את הדוכן תוך מלמול "i think about this" זוכה לשטף של גילויים בדבר משרתה של אימו המנוחה תוך ייחולים ואיחולים שונים לגבי המשך דרכו בחיים אם בכלל. "אז מה ככה לימדו אותך לדבר"? סתום ת'פה אידיוט, ובוא כבר למיטה. ועל מנת שלא אוציא רק את דיבת סלתה ושמנה של הארץ הזו שרובה אגב כך נראה נהנה בניכר. גם הגויים ימח שמם ויבורך ארנקם לא נתברכו בשכל רב, לפחות לא אלו שנגשים אליי מידי יום ראשון ושני ושלישי וכן אלה ומברררים האם אני מאושרת מהחיים ומציעים לי בחום לבוא לכנסייה ולהרגיש איך החיים שלי מתמלאים במשמעות וhappyness הם מתחלקים לשניים האנשים האלה,בעצם מדובר ברוב נשי מוחלט. כהות העור נראות כאילו זה עתה סיימו לפקוד את חנות האופנה המובילה בדימונה סיטי הן מדברות המון מזייפות חום וחיוכים ונוגעות מלא. לא אוהבת שזרים נוגעים בי. הלבנבנות לבושות בחמיצות מכובדת ושערן עשוי למשעיי מכופתרות ומאופקות ושומרות על ריחוק ודי מתחפפות כשאני מתחילה לגלות סימני חוסר סבלנות ואני מגלה. בולט בחוסר קליטה הוא המאבטח השחרחר שהפתיע אותי כשהחליט ששמו האמצעי הוא "חנוך" הוא באמת שבר כל שיא בהתקרצצות וזיון שכל ואף זכה לכינוי "חפי" על שם חפירותיו הבלתי נגמרות, טעות חיי היתה לגלות לו שאני בת דת משה אבל די אתאיסטית, הבחור לקח את הענייין מידי ללב. מכיוון שהפעם האחרונה שעבדתי עם לקוחות הייתה לפני שש שנים שכחתי עד כמה בני האדם הם דבר מטומטם!!! שבוע טוב.
