בחזרה לעתיד 2
פעם, כשהייתי עדיין נשוי, והגדולה שלי הייתה קטנה, והקטנה הייתה קטנטנה, סופי שבוע היו מעורבים במנוחה ותיזוזים. לקחת אותה לכאן, להחזיר אותה משם יום הולדת כאן, טיול שם, "הפעם את נוסעת להביא אותה, אני נסעתי כבר 5 פעמים..." מלחמות שקטות. אמצע השבוע בכלל היה שקוף לי מכיוון שהייתי חוזר מהעבודה בשבע שמונה בערב, והאקסית שלי בארבע אחר הצהרים אז היה טרוייאלי שהיא זו שמטפלת בתיזוזים באמצע השבוע. אח"כ באו הגירושים ואיתם באה תקופת הביניים, תקופה בה גם התרחקתי פיזית ממקום מגוריהן ואז סוויץ. כאשר היו באות אלי באמצע השבוע, זה היה כבר בשעות אחה"צ המאוחרות לאחר כל המפגשים למינהם. גם בסופי שבוע זה הפך יותר רגוע. ואני התחלתי לשכוח. מיום ליום שכחתי יותר ויותר. יחסי עם האקסית שלי שלא היו מהמשופרים עזרו לי לשכוח את העומס שמוטל עליה ביום יום. להסיע לכאן להחזיר מכאן, חוג כזה, חוג אחר, חברים פה, חברים שם... קשה קשה לא שלא ידעתי, לא שלא שמעתי, שמעתי לא פעם מבנות זוגי כמה הן משקיעות בתיזוזים הללו, וכמה זה קשה. שמעתי כמה זה קשה אבל בו בזמן שכחתי כמה באמת קשה... ודווקא בימים אלו, בדרכי לנחיתה חזרה בבסיס האם, להיות ממש קרוב לילדות, לחזור להיות שם כמו פעם, דווקא עכשיו באמצע הדרך עוד לפני שנחתתי, אני מתחיל להזכר. מסוף שבוע אחד למשנהו התיזוזים גוברים והולכים כאילו הכל היה מתוכנן מראש ושטיח תיזוזים נפרס לכבודי ואני נזכר שזה לא קל. שישי הזה לדוגמא, שכבר הפך מייצג לכל שישי שני, הייתי נהג הסעות עם הקפצה בכל שעה עגולה במשך 6 שעות רצופות. "תבוא לכאן", "תיקח משם", "לא יודעת מתי אני מסיימת את הפעולה", "מסיבת פיג'מות מקוצרת" ועוד ועוד וכל זאת מבלי שבסיס הקבע שלי (דהיינו הבית שלי) יהיה קרוב למנוחה בין ההקפצות. רק אני, המכונית שלי והבית של הורי כברירת מחדל. משעות אחר הצהריים ועד עשר בלילה מטורטר ללא הפסקה. וזה מה זה קשה מה זה קשה. אבל.... אני מת על זה! מקטר מקטר אבל אוהב. וזוהי רק ההתחלה - יבואו עוד קיטורים, תבואנה עוד אהבות. בחזרה לעתיד ורוד יותר - לעתיד אמיתי ללא שיכחה.
פעם, כשהייתי עדיין נשוי, והגדולה שלי הייתה קטנה, והקטנה הייתה קטנטנה, סופי שבוע היו מעורבים במנוחה ותיזוזים. לקחת אותה לכאן, להחזיר אותה משם יום הולדת כאן, טיול שם, "הפעם את נוסעת להביא אותה, אני נסעתי כבר 5 פעמים..." מלחמות שקטות. אמצע השבוע בכלל היה שקוף לי מכיוון שהייתי חוזר מהעבודה בשבע שמונה בערב, והאקסית שלי בארבע אחר הצהרים אז היה טרוייאלי שהיא זו שמטפלת בתיזוזים באמצע השבוע. אח"כ באו הגירושים ואיתם באה תקופת הביניים, תקופה בה גם התרחקתי פיזית ממקום מגוריהן ואז סוויץ. כאשר היו באות אלי באמצע השבוע, זה היה כבר בשעות אחה"צ המאוחרות לאחר כל המפגשים למינהם. גם בסופי שבוע זה הפך יותר רגוע. ואני התחלתי לשכוח. מיום ליום שכחתי יותר ויותר. יחסי עם האקסית שלי שלא היו מהמשופרים עזרו לי לשכוח את העומס שמוטל עליה ביום יום. להסיע לכאן להחזיר מכאן, חוג כזה, חוג אחר, חברים פה, חברים שם... קשה קשה לא שלא ידעתי, לא שלא שמעתי, שמעתי לא פעם מבנות זוגי כמה הן משקיעות בתיזוזים הללו, וכמה זה קשה. שמעתי כמה זה קשה אבל בו בזמן שכחתי כמה באמת קשה... ודווקא בימים אלו, בדרכי לנחיתה חזרה בבסיס האם, להיות ממש קרוב לילדות, לחזור להיות שם כמו פעם, דווקא עכשיו באמצע הדרך עוד לפני שנחתתי, אני מתחיל להזכר. מסוף שבוע אחד למשנהו התיזוזים גוברים והולכים כאילו הכל היה מתוכנן מראש ושטיח תיזוזים נפרס לכבודי ואני נזכר שזה לא קל. שישי הזה לדוגמא, שכבר הפך מייצג לכל שישי שני, הייתי נהג הסעות עם הקפצה בכל שעה עגולה במשך 6 שעות רצופות. "תבוא לכאן", "תיקח משם", "לא יודעת מתי אני מסיימת את הפעולה", "מסיבת פיג'מות מקוצרת" ועוד ועוד וכל זאת מבלי שבסיס הקבע שלי (דהיינו הבית שלי) יהיה קרוב למנוחה בין ההקפצות. רק אני, המכונית שלי והבית של הורי כברירת מחדל. משעות אחר הצהריים ועד עשר בלילה מטורטר ללא הפסקה. וזה מה זה קשה מה זה קשה. אבל.... אני מת על זה! מקטר מקטר אבל אוהב. וזוהי רק ההתחלה - יבואו עוד קיטורים, תבואנה עוד אהבות. בחזרה לעתיד ורוד יותר - לעתיד אמיתי ללא שיכחה.
