בזיעת אפיך תאכל לחם

[אליזד]

בזיעת אפיך תאכל לחם

(אזהרה: הפוסט הזה מכיל בתוכו דברי תורה, לא לבעלי לב חלש) הנה בצעדי צב תם לו החודש הראשון שלי בעבודה. ועל הדרך הוא "קוטף" עוד כמה תארים ביזאריים: "החודש הראשון בחיים שבו עבדתי ב"סתם עבודה", "החודש הראשון בחיי שבו עבדתי בעבודה שמתחילה בשעה מסויימת, ומסתיימת בשעה מסוימת ולא דקה אחרי" ועוד... בחיי שזה נראה לי פתאום כמו שנה, ובחיי שלצד הסיפוק, ולמרות העובדה שאני יכול החודש הזה להרים טלפונים ממספרים חסויים בלי לפחד מהקול המרוגז שאומר "שלום כאן פיני מבנק דיסקונט, אני מודיע לך בחומרה ש..." פתאום זה נראה לי מין משהו פסיכי כזה. מעכשיו והלאה כל החיים אני אבלה את זמני בעבודה? כלומר את מרבית חיי , שגם ככה לא ממש מלאי הצלחות והשגים, אני אקדיש לעיסוק סתמי שעושים אותו רק כי אין ברירה? כן, אני יודע, אתם שואלים את עצמכם מה עשיתי עד עכשיו. עד עכשיו, ואל תשכחו שזה מגיל השחרור מצה"ל - שזה עשרים ושבע כידוע... עבדתי בעבודות שהיתה לי בהן סמכות, אחריות, ועוד כל מיני שטוית שעזרו לי להתמכר אליהן ולדמיין שאני סוג של אברך. או לפחות מנהל כוילל... התמסרות כזו לעבודה, לויאליות, וורקהוליזם, אטרף, מורעלות, כל שם שתקראו לזה. ולא נתקררה דעתי עד שהחלטתי שאני עובד בתחביב שלי. כן, אני לא אתן שחיי יעברו עלי לאור ניאון מלאים בסיפוק מזויף של קידום ואחריות, אני אעבוד במה שאני אוהב. אני אני אנצח את הבורגנות, אני אראה לחיים מאיפה משתין הדג. רנו אקספרס ישנה עם נזילת שמן? למי אכפת. בגדים מחורף 1998? אז מה. זה מחמם ונורא נח. מי בכלל צריך פלאזמה, ומה רע באופניים ישנים ששאלתי מחבר לתקופה בלתי מוגבלת? הרצון הנואש הזה למלא את העבודה תוכן קשור ליציאה בשאלה? יש לזה קשר לעובדה שגדלתי על "פת במלח תאכל ובתורה אתה עמל?" אולי. אני מפחד אפילו להעלות השערה כזו - בעיקר כדי לא להרגיז את חמי וקהילתו. אבל זה לא ממש חשוב, כך או כך, נדדתי מוורקהוליזם טכנולוגי לפריקיות מוסיקלית עד שהבנתי כך אני מקווה, את העיקרון: זו קללה נורא מוזרה "בזיעת אפיך תאכל לחם" וגם ההגדרה שלה... ומה הקשר לזיעה? "ארורה תהיה האדמה בעבורך, קוץ ודרדר תצמיח לך" ואם הוא בנקאי? הכל בסדר לו? זו קללה לחקלאים? אני חושב שהעניין עם הקוצים הוא רק מטאפורה. העניין הוא שמאז שאדם ידע טוב ורע, וקיבל את היכולת להרגיש סיפוק ולחפש אותו, ופתאום הוא - כמו שאמר פרנקל - מחפש משמעות, ופתאום הוא רוצה טעם בדברים שהם סתם קיום של יום יום, סקס למשל... הוא התקלל שלא יוכל להתפרנס ממשהו שהוא באמת מספק. (כן, אני יודע, זה יגרור לפה מליון וחצי תגובות של מסופקים מרוגזים שממש מקבלים אורגזמה חוויתית כשהם פותחים את המשרד בבוקר, אני מוכן לזה. יאללה, תתקיפו אני עונה אחד לאחד) הפרנסה והשובע הפיזי שלו יבואו ממאמץ סתמי, ריק, חסר משמעות. "קוץ ודרדר", שהעניין הכי מרגיז בו שהוא בעצם מזין את עצמו.מין פרופטאומובילה מעצבנת כזו, "מצמיח חציר לבהמה - ועשב? לעבודת האדם" לבהמה יוצא בדיוק האוכל שלה, ולאדם? לאדם צומח עשב שאותו הוא אוכל לא כדי לשבוע אלא כדי שיהיה לו כח לעבוד... זיעה, אתם יודעים מה זה? מין מערכת ממוחזרת כזו של קירור עצמי, אתה שותה כדי להזיע, ומתיבש מהזיעה ושותה עוד. וזו, המערכת הסתמית, והכל כך מקוללת הזו היא הסמל של העבודה. קוץ, ודרדר, וזיעה - זו הדרך. רצית להנות מסקס? להתרגש כשאתה עירום בחברת אישה? נהדר. הנה העונש: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי , או במקרה הטוב יום אחד לפניו, תצא לפאב לחפש כוסיות... וזה כל כך מסתדר לי עם המדרש - שהוא משל כמובן - שעד חטא אדם הראשון היה אפשר לנגוס בעץ וכולו היה טעם פרי, אחרי החטא, רק הפרי הוא בטעם והעץ תפל. בהחלט. עץ ענק, שורשים, ענפים, פארות, עלים, שטח עצום בשביל מה? בשביל עשרה תפוחים (שאחד מהם נפל והתפוצץ כבר בגן רבקה) מערכת מטורפת כזו בשביל כל כך קצת. העיקר הוא המעט, והתפל תופס את רוב הזמן. בזיעת אפיך תאכל. אם יישאר לך כח... רק מה? יש משהו מאד מעניין בלחם. בניגוד לקרמבו, למשל, שחוץ מהדוניסטית אני לא מכיר מישהו שיכול לאכול את זה יום ולילה בלי הפסקה... או גלידה, או חומוס, גם של אבו גוש. כל זה טוב למעט, מדי פעם. אבל לחם? לחם אפשר לאכול כל יום כל החיים. למה? כי הלחם הוא לא באמת משהו. אין לו טעם כשלעצמו, הוא חומר גלם שעליו אתה מורח את הטעם. אבל איזה חומר גלם! פרוסה עם ריבה מורכבת מהמון לחם ומעט ריבה, אבל נראה אתכם אוכלים לחם יבש... אלו החדשות הטובות עם הרעות יחד. הרעות הן שאם אני לא רוצה לריב עם "שלום מדבר פיני מבנק דיסקונט" אני אצטרך לשבת באיזשהוא מקום שלא בא לי עליו עד סוף ימי. והטובות הן, שכמו בלחם עם ממרח: אם אני אצליח להתמל סיפוק בזמן המועט שנשאר לי, כל היום מקבל צבע אחר. ובחיי שזה יוצ א לי פה ושם. לפעמים איזה סדנא טובה שהעברתי בסופשבוע, לפעמים ספורט-סקס-ויסקי-גבס-ארון-חדש, והופס! השבוע מקבל צבע אחר, ויש למה לחכות. להגיד לכם שממש השתכנעתי? לא לגמרי, אבל זה מתחיל לחלחל... ובכל מקרה, ורגע לפני שאתם מתחילים בסשן מרוגז של "אני כל אוהב את העבודה שלי שאני הולך לשם גם ביום שישי רק כדי להכנס לאוירה" אז תדעו שמאד נהנתי בחודש הזה. נהנתי מהשלווה של הקביעות, נהנתי מלעזור לאנשים בעבודה (תתפלאו... אני. שונא אדם שכמוני...) נהנתי מאבן היסורי-מצפון של "אני לא עושה כלום" שירדה לי מהלב עם שמונים ושש קילו מיותרים, ואולי, ויסלחו לי האתאיסטים, בגלל שהתחברתי קצת לקללה הקדמונית ההיא שאחרי חווה, הרגשתי קצת יותר אדם...

 

[מפסיק לקוות]

קודם כל בהצלחה..

חוץ מזה נשמע שאתה נהנה! אז זהו. זה מה שחשוב, זה העיקר. וכל השאר סתם. הבל.

 

[ביישן לשעבר]

לא חייבים לסבול!

עם כל זה שכתוב ש``בזיעת אפיך וכו` אבל למה שלא תחפש עבודה שאתה נהנה בה! או שתלמד ואח``כ תעבוד במקצוע שאתה מחבב בקיצ` בהצלחה רבה בכל מה שתבחר ?¿ - :

 

[אנדרנליסט]

בהצלחה

מתנצל, אבל אני נהנתי מהעבודה שלי כל חיי, ועדיין נהנה. הקטע הוא ללמוד להנות גם ממה שאתה לא אוהב מלכתחילה, וזה קורה כשמצליחים. אנחנו לא אוהבים לעשות את מה שנראה לנו שלא נצליח בו. אם בעבר ההנאה הגדולה שלי הייתה לפתור באג עקשן, או לתכנת משהו מתוחכם. היום מאז שפתחתי את העסק נכפה עלי להתרכז בשיוק ומכירות, כי עסק ללא מנגנון שיווק לא ישרוד ואני זה שצריך לבצע אותו, לפחות בשלב הנוכחי של העסק שלי. אז נכון, אני שונא לחשוב שיווקית, ושונא 'לנסות למכור' אבל אין ברירה, אז לאט לאט לומד את הנושא ועם ההצלחות הקטנות באה ההנאה, ופתאום אני לא כ"כ שונא את זה. בהתחלה אף פעם לא מלקקים דבש, כדי לרכוש מיומנות ולא משנה איזה, תכנות, מכירות, ואפילו טייס או גלישת רוח צריך להתאמן ולהתאמן ולהתאמן זה לא תמיד הנאה גדולה אבל לבעלי הסבלנות מובטחת הנאה עם ההצלחות ולאחר מכן באה הנאה מהעבודה שבדרך. לכן, 'בהצלחה' זה גם 'שתהנה'

 

[אליזד]

נו טוב.. אני אגרר לזה קצת.. (הבהרה)

אנדר, עשית לי עבודה יתר קלה ממה שחשבתי. ציפיתי להתמודדות יותר קשה. (-: למען האמת, חוץ מהמשפט "אני נהנה מהעבודה שלי כל חיי" בעצם כל מה שכתבת הוא בדיוק ההפך... הקטע הוא, בדיוק כמו שאמרת ללמוד להנות גם ממה שאתה לא אוהב. קוראים לזה "סיפוק" בעגה המקצועית. והוא כמעט ההפך מהנאה. עד לחטא אדם הראשון, לפחות לפי המיתולוגיה היהודית (מי מלקק את השפתיים למשמע הביטוי הזה?) היו הסיפוק וההנאה אחד. כלומר היה רק סיפוק והוא לא בא מעבודה קשה, הוא פשוט היה שם. סיפוק נצחי שמקנן בפנים. סיפוק בלי השג או הקרבה, רק סיפוק שבא מעצם היות האדם על האדמה. ההנאה שבססיפוק. רק חווה כהרגלן של נשים, לא יכלה לתת למשהו שיעבוד בלי להתערב בצורה חסרת הגיון, אז היא התעקשה, ופיתתה, והאדם כבר אז א יכל לעמוד בפני ציצים, אז הם אכלו, ופתאום עולם חדש של הנאות נגלה לעיניהם. הם ידעו טוב, ורע, ואת כל הדרך הכיפית של מה שביניהם. ובלי שניה של הפסקה ובמהירות של להט החרב המתהפכת הם נענשו בקללה הקוסמית שלנו: הנאה היא משאב מוגבל ושברירי. מה שיש לנו בכמויות זה סיפוק והם תמיד באים אחד על חשבון השני... אתה מתאמן ומתאמן, הידים כואבות לך, הראש סחרחר. אתה עובד משווק, מתפתל מול אנשים שלא היית יושב איתם לצהרים. אתה סובל, ועוד איך סובל. אתה ממש לא נהנה. מה מחזיק אותך? הסיפוק. "עשיתי את זה, עכשיו יש לי!" רשיון טיס, כסף, מוצר שנמכר, לא חשוב. אתה מסופק. הקרבת וראית תוצאות. חרשת, עדרת, זרעת, טיפלת, השקת, ניכשת, עישבת, ריססת, טחנת, ניפית, אפית בזיעת אפיך, ועכשיו... יש לך לחם. אתה מלא סיפוק. זה לא היה חייב להיות ככה אנדר. בלי החטא ההוא העסק היה יכול להיות אחרת. היית יכול לעשות מה שבא לך, לדבר עם מי שבא לך, לצאת החוצה ולנשום, והסיפוק היה בא. הפרנסה היתה בשפע, ההנאה היתה בלתי מוגבלת. היום אתה צריך לסבול בשביל הסיפוק הזה - שאתה אנדר - קורא לו בטעות "הנאה מעבודה". ובאופן כללי, ולמען שאר האנשים. חברים, תנו לי קצת קרדיט... מה חשבתם שמעודי לא שמעתי על סטודנט נלהב שבא לנקות קקי של עכברים ביום שישי ומדמיין שהוא מתפרנס מזה כי זה מוריד לו את שכר הלימוד? נראה לך , אנדר, שכשאני היייתי איש הי-טק לא גרתי במשרד? לא ביליתי שם ימי שישי ומוצאי שבתות כי "אוטוטו אני מסיים לפתור את הבאג הזה ואז אפשר להוציא גרסה חדשה, ואז..."? לא התחלתי מלסדר את המעבדה של "מחקר אלגוריתמים" וסיימתי אותה עם משכורת של עשרים אלף שקל ורכב צמוד? אנדר, להזכירך, לא נולדתי אתמול. לצערי. אני רק מתעקש כל הזמן להבין את החיים מחדש. לא להתקבע, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, משימה מאד קשה, המון עצבים, המון רגעי שבירה, והמון הנאות קטנות שמפצות על זה. לא מומלץ... אבל מכל הדברים שאמרתם, הכי התחברתי למה שאמרה , בצורה מנוסחת ובהירה כהרגלה - אם אפשר לקרוא הרגל למישהי שכותבת שבוע בפורום - מון רייז גירל. (תרשמי שאני הייתי בין הראשונים שזיהו את היכולת הזו) "למרות שאכילת הלחם מתלווה בזיעה - צריך להבחין בין זיעה לאובדן נשמה... גם היום אני לא רוקדת סמבה בדרך למשרד, אבל היום אני אוכלת את הלחם שלי במחיר זיעה בלבד" וכל מילה נוספת מיותרת. (... אני יודע, אני שומע אתכם שם... חתיכת רכלנים שכמוכם. "מה העצבני קנטרני הזה מפרגן לה פתאום? הוא מכיר אותה מקודם... לא. הוא לא מכיר אותה, אבל זו הדרך שלו להתחיל איתה... בטח הוא שמע שהיא כוסית... או שהוא באמצע לבדוק את זה... כמה צפוי..." זהו שלא. אני לא מכיר אותה מקודם. ואני בכלל לא בקטע של נשים. הפסקתי עם זה. נגמלתי. אני מתכונן לחכות לגיל ארבעים ואז להביא ילד עם לסבית חמודה שאני מכיר. אחלה בחורה. תהיה אמא נהדרת. ובנתיים אני מנהל שיחות על בעיות של צירים. אתמול בערב היה לי ערב פנוי העברתי אותו כמובן בשיחה עם בן דוד של אבא שלי על צירים. הוא נגר חובב... בחיי שאם הייתם יודעם כמה סוגי צירים יש וכמה אפשרויות הרכבה... יש מפלסטיק ויש מברזל מגלוון שבאים בזוית של מאה שמונים מעלות. יש צירי קליפס שזה בלי ברגים, ויש כאלה שזה חצי קליפס, כלומר יש ברגים רק בחלק שצמוד לדלת של הארון אבל בחלק הפנימי זה מתפרק בלחיצה... אני יוצא עם טוביה שמספר לי בלהט על קונסטרוקציות של גבס. אני יושב עם הבעל בית שלי שמשכנע אותי לקנות ברלינגו במכרז של רשות הדואר. אף אחד מהם לא טוען שאני מזיל עליו ריר, אף אחד מהם לא חושב שאני "לא נותן לו את הספייס שהוא צריך ". טוב, למען האמת, למען האמת ישראל הבעל-בית שהוא איש די שמן ומגודל, מדי פעם חושב שאני "לוקח לו את הספייס" אז הוא אומר לי בעדינות "זוז קצת, יא מיקרוב, תן לתחת הזקן שלי עוד כסא אחד, אני לא יכול ככה"... אף אחד לא אומר לי ש"אני לא ממש שם, לא ממש נמצא שם" כי אני כן. נמצא מאד, גומר ללמוד על הגבס והולך. למה מה, אני אמור להתקשר לטוביה באחת עשרה בלילה ולספר כמה כיף היה לנו כשדיברנו בשמונה בערב? זהו. שאם היא לא יודעת כלום על איפה אפשר לקנות עציצים קטנים עם קקטוסים ננסיים בזול ,חוץ מבחנות של האחים קאסם בטירה - אני לא מתכוון להתחיל איתה. והיא באמת כתבה יפה. מה אתם צוחקים... לכו יא רכלנים חרדים...)

 

[uty76]

וואללה, כל מילה מיותרת

וכנראה יהיו כמה על הדרך שעוד יתבררו כמיותרות... אבל חשוב לי לומר לך: אני לא יודע מה השכנים אומרים, אבל אני הפנתי כבר כמה פעמים אנשים שחשבתי שהפוסטים המצויינים שלך יוכלו לסדר להם את המחשבות. קבל כמחמאה.

 

[משאלה2]

אליזד

אני לא מנסה כלום אבל חייבת לאמר לך שנס שההודעות שלך קיימות בימים אלה. כ"כ הרבה דברים מבאסים עוברים עלי בשבוע וחצי האחרונים ותודה על כמה רגעים של נחת שיש לי למקרא כל הודעה. אני עוצמת עיניים לפעמים ומדמיינת אותך בצריפון האסבסט הרעוע בין הריח של הסוסים והכלב שמסתובב בחצר יושב וכותב את הדברים האלה, בחיי שאני מקנאה בך. הלוואי והיה לי את חוש ההומור שלך, האופטימיות הבלתי נילאת, העיניים היוקדות האלה שראו יותר מידי והן חיות כ"כ, החופש שלך שגורם לך לעשות באמת מה שבא לך. אוף לא התכוונתי להתחנף, יצא לי ככה.

 

[אליזד]

זהירות! תיבת פנדורה לפנייך!

משאלה, מה שכתבת הוא הרמה להנחתה, תיבת פנדורה של בעיות, סדין אדום לשור, ביצי משק לעקרת בית, ובקיצר, הסתבכת... נתחיל עם זה שהאסבסט זה רק מבחוץ. מבפנים יש קירות אבן, וזה בכלל לא רעוע. למרות שהקיר של המטבח שוקע לתוך האדמה אחת לחצי שנה בכמה סנטימטרים. אז מה? סותמים את הסדק, וצובעים מחדש. זה, גבירתי הנכבדה, לא הופך מבנה ל"רעוע". עכשיו ככה: הריח של הסוסים לא כל כך נורא, והרבה יותר גרוע ממנו זה הריח של הכלב. שהוא אמנם יפהפה, אבל טרואמת ילדות מונעת ממנו להתרחץ, ואף אחד לא מצליח לגרור אותו למקלחת או ריסוס נגד פרעושים. בחיי שאני חושב להביא וטרינר שירדים אותו. לא. לא לנצח חס ושלום, אני מתכוון שירדים אותו לשעה בשביל מקלחת... שלישית, אני לא כותב את הדברים האלה מה"צריפון" בטרומן (שלושה חדרים זה לא ממש צריף...), אלא מכפר סבא, משולחן מחשב משרדי מכוער שנמצא מתחת למדרגות מכוערות עוד יותר במשרד מכוער להפליא שעל הדלת שלו יש שלט: "מערכות מידע - תיקשוב". וברצינות: אני בטוח שיש כאן הרבה קוראים, וקוראות שקוראים את מה שכתבת ואומרים לעצמם בזעם עצור: "איפה היא חיה הילדה? הצליח לעבוד גם עליה אה? כותב הודעות נוטפות נופת צופים והיא חושבת שזה אליזד האמיתי. כמה טפשה היא יכולה להיות? למה שלא תנסי להתקרב אליו קצת? תנסי, תראי איזה פער יש בין האיש חסר הסבלנות האובססיבי והממורמר מלא השריטות והתסביכים לבין אליזד של ההודעות בפורום" צודקים. נכון. למרות שהבית המקסים שלי בטרומן עושה הכי הרגשה של צריף, ואין כמו ללכת עם קפקפים באורווה ולתת לשקט שמסביב לחלחל פנימה (ולבעל הבית לטרחן לך בסיפורי סוסים משעממים), ואם שוטפים ידיים חזק עם סבון גם הריח של הכלב נהיה נסבל, והעיניים שלי הן באמת הדבר היחיד שלא מזדקן בצעדי ענק, ולמרות שהן ראו יותר מדי במעט זמן הן עדיין חיות וצוחקות, ובאמת עשיתי בחיים שלי מה שבא לי (ועכשיו אני משלם את המחיר ובגדול) ואת חוש ההומור שלי אף אחד לא יוכל לקחת ממני, ולמרות זאת אני טיפוס מוזר ומתוסבך שצריך לאכול הרבה חרא כדי להיות לידו יותר מחמש דקות ברצף. אבל אני חושב שהדיון הזה לא קשור דווקא אלי. הוא דיון מקסים ומעניין שפתחה אותו בלי לשים לב (ובצירוף מקרים חביב) אסתרש. במשפט אחד מרתק: "כי החיים הם לא יצירה ספרותית" פגשתי בחיי כמה סופרים, ועוד כמה יוצרים בתחומים אחרים, מוסיקה נניח. וכל פעם מרתק לראות את הפער בין היצירה הלוהטת של האיש, שהיא בכלל לא תיאורטית אלא מציאותית ומלאת חיים והומור, לבין העובדה שהוא יכול להיות אובססיבי לנקיון, טרחן מעצבן, עם ריח רע מהפה, פוחד מאינטמיות כמו מאש, חסר יכולת להנות משיחה קלילה ופשוטה, ילדותי, דכאוני, או כל חסרון אחר שיש לבני אדם. והשאלה היא, האם יש קסם בסביבתו של מאיר שלו ומצחיק להיות ליד טל פרידמן, ומאושרת החברה של ברי סחרוף? האם הדבר הכי טוב זה להיות נשואה לפסיכולוג שבכל רגע נתון מוכן "לדבר על זה"? האם קיים בתוכם, בבפנוכו של היצרים האלה מעיין שאין לסתם אדם, האם הם יוצרים כל כך טוב בגלל איזה שאר רוח שקיים בהם בפנים, או שהם בסך הכל יודעים איך לפתוח החוצה בצורה מעניינת את מה שיש בעצם בבפנוכו של כל אדם "רגיל"? התשובה היא, אפורה ומאד לא דרמטית, גם וגם וגם. יש יתרון למשקפיים החדות שיוצרים בורכו בהם, הם עושות אותם לבני שיחה מעניינים ומרתקים. יש ברכה בהומור שלהם - הוא עוזר להחליק דברים. יש תועלת נהדרת בעובדה שליוצר יש דרך סלולה ומיומנת להראות לך את הקישקעס שלו, איפה שיש קרביים מדממים מעניין תמיד, ואם את בסביבה פתאום גם הקרבים שלך מקבלים שידרוג, פתאום גם החיים שלך הופכים לפרק בספר , לבית בשיר שלו. ובכלל, מישהו שבמשך החיים עובר כל הזמן רגעים של שכרון חושים, איבוד שליטה והתעלות רוח, שזה מה שמאפיין יוצרים ויצירה, נהיה אדם מרתק. וזה מקסים ונהדר. תמיד כיף לפגוש אדם מעניין. וזה ממש יכול להעביר את הזמן בכיף אם את יושבת איתו בפאב, וזה יכול לההפך למטרד דקה אחרי שיצאתם משם... כי מלבד החסרונות הרגילים שיש לכולם, אחת הנטיות של מי שעוסק בדרמה היא לשכוח שהחיים הם לא יצירה ספרותית. והוא נוטה לעשות דרמטיזציה של הכל, וזה מעצבן ומיגע, ופתאום את מתה לסתם יום רגוע של שקט, ומתגעגעת לזה שהוא יראה את הדברים הקטנים והאמיתיים שלך גם כשאת לא עושה דרמות, וההצחקות הכפייתיות שלו מתחילות לעייף אותך ולדרוך לך על רגעים שבהם זה לא כל כך מתאים. והוא כל הזמן מיטלטל בקיצוניות בין האגו שמתנפח ככל שהיצירה מצליחה, לבין רגשי הנחיתות שמתנפחים יד ביד איתה לאותו גודל בדיוק... והאש הנלהבת שבוערת בו גורמת לו לחפש את החיים ולהסתכל סביב בעניין כל הזמן. ואת? פתאום לא ממש בא לך שמישהו שנמצא איתך "יסתכל סביב בעניין כל הזמן" גם אם זה "מזין אותו יצירתית", והאובססיה הזו שלו, להתפשט כל הזמן ולהראות את הטוסיק לקהל הקוראים הנאמן שלו לא מתאימה לאופי ההגיוני והיציב שלך, מה גם שפלעמים הוא גורר בלי כוונה לקהל גם את התחת שלך... לאט לאט הדברים שהוא כותב מתחלים לעצבן אותך נורא. את קמה בבוקר ומוצאת עוד פוסט מדהים שהוא כתב ומתחתיו תגובות נלהבות, ואומרת לעצמך בשאט נפש: "אם הם רק היו רואים אותו אתמול בלילה... אם הוא היה רק לרגע יורד מהאולימפוסט הוירטואלי המחורבן הזה ומתחיל לחיות קצת. ואם אפשר אז איתי, לא רק לצידי..." ולסיכום, ובעברית פשוטה: יוצר סופר, מוסיקאי, שחקן ניחן ביכולת להוציא את הקרביים שלו אל מעל פני השטח. זו תכונה. תכונה שמביאה איתה כערך מוסף סוג של תבונה ומעט גדלות נפש. עם ה"סוג מסוים של תבונה" הזה אי אפשר ללכת למכולת, זה לא הופך אותו לאדם טוב, לא עושה אותו חבר נאמן יותר, זה לא מאפשר לו להתנהג יותר בחכמה ממך, זה לא מונע ממנו מלחרבן לעצמו את החיים, וזה בטח ובטח לא הופך אותו לבן זוג אטרקטיבי יותר. תכונה. פשוט תכונה. עם יתרונות והמון המון חסרונות. תכונה ותו לא. ותכונה כמו כל תכונה היא ברכה לאנשים מסוימים וקללה לאחרים. וכמו כל תכונה, יש כאלה שיכולים להתחבר לבעלי התכונה הזו, ויש כאלה שממש ממש לא. מנסיון שלי? וקצת מלהסתכל מסביב? ובמיוחד בעניין הזוגי? יותר חסרונות מיתרונות. לא מציאה בכלל... (-:

 

[uty76]

וזה מזכיר לי את אוסקר וויילד שאמר

שהוא מעריץ את הסופרים הבינוניים כי הם חיים את מה שהסופרים המצויינים יודעים רק לכתוב עליו...

 

[משאלה2]

נעילה

סורי סורי סורי אני נועלת חזרה את התיבה. מסכימה עם זה שאני לא מכירה אותך מספיק שלא על גבי הפורום, ואת הבית זכיתי לראות רק מבחוץ, אבל עדיין אינני מסכימה עם כל מה שכתבת. איך אמרת כבר? ילדה טיפשה. אני לא מתייחסת אלייך כסופר שכותב הגיגים או מעשיות תלושי מציאות, מה שאתה כותב זה דברים שבאים ממך, דעות שלך ונקודת הסתכלות שלך על החיים, ויש לך מבטים מגניבים. אתה יודע מה, לכל המודאגים: מערצה וירטואלית של הניק "אליזד" והגיגיו.וכל קשר בינו ובין המציאות הוא מקרי לחלוטין. הכל בסדר?

 

[Le Fay]

רגע, רגע. אז זו בעצם היתה

מודעת שידוכים?

פששיו. ארוכה! מאיר שלו בחור מתוק להפליא. את האחרים אתה מוזמן לבדוק בעצמך.

 

[מישהו אחד שהיה שם]

עצהטובהקאמשמעלן

בשבילי, תמשיך ככה. אתה אחת הסיבות שאני גולש פה. הפוסטים שלך בהחלט מרתקים. אותי לפחות. בשבילך, תוריד הילוך. מכיר את הביטוי "פול גז בניטרל"? לא חראם להשקיע כוכך הרבה?! ובשביל מה בדיוק?! זה שהתרחשו 2 ניסים לא אומר שהשלישי בדרך. חזקה נקנית בג"פ ולא בב"פ. ואל תחשוב לרגע שמשהו מכל זה יעמוד לך ביום הדין, בעת מריבונת טיפשית עם מאן דהוא / דהיא... מאחת הקליקות הרגשת כפיות הטובה ואובדן הזמן והמשאבים, יאכלו בך אז כל חלקה טובה. ע"ע מח"ס ללכת יומם ולילה

 

[מישהו אחד שהיה שם]

והמתפלל על אחרים

הוא *נענה תחילה (*תרתי משמע ולא תלתא, נהנה בה' זאת אילוזיה בלבד) מה יהיה? למה אני לא מסוגל להפסיק לגלוש פה? ואני בניגוד לזד הלץ, אפילו לא מקבל הכרה, חיבה, או סתם מילה טובה. רק חסימות מפרחי אחמדינג'אד מלוות בנופת צופים ודאגה לכלל... וגם כשאני כותב יפה, אני מקבל רק הודעות בפרטי ולעולם לא הודעות בפורום... אם זה ימשיך, אני פשוט יתחיל לעשות אאוטינג למי ששלח לי הודעות בפרטי שהוא אהב לקרוא. ת' ע' וא' ראו הוזהרתם האם אני אכן אמבה חסרת חיים? התשובה כנראה חיובית נ.ב. יקירתי, ההתאפקות מלכתוב לך בפרטי, עולה לי בדם...

 

[דיסטרקטור]

באמת שהפעם הגזמתם

ואני חייב למחות ולהגיב! צריף רעוע?!?! אסבסט?!! אלי אחרי כל הצביעות-חידושים-סחיבה-של-רהיטים-מחורים-בצפון-שאפילו-החיזבאללה-לא-מכיר כל מה שיש לאנשים מהפורום פה להגיד זה צריף רעוע?!?! הלחינם שברנו את אצבעותינו בלגרד את יצירות המופת של הזאטוטים מאשדוד מידיות הספה שלך?!? הלחינם קוששנו רהיטים מדיירים שאמרו "אם אתה כבר פה אז תוריד לי את הפוף, תסדר לי את הסלון מחדש..."?!?! משאלה, אף פעם לא ידעת שאסבסט ידידותי לסביבה? וריח של סוסים וכלבים פותח את התאבון? התביישו לכם! אלי אני מקווה שלהבא יתנו יותר כבור לחלקת גן עדן הקטנה שלך. אני אחזור להאזנה שקטה, (שיש לי שתי דקות פנויות ואני לא מנצל אותם לקרוא פוסטים בפורומים אפורים של מתכנתים). אחיך הקטן.

 

[estersh]

אני יכולה לקנות בשבילך קקטוסים

כי אין לי עניין ברווחים של המשתלה שלנו, ואני לא מחבבת אותך בכלל, וגמני נדרתי נזירות רק שהאיש שבונה אצלנו את הפרגולה חושב שאני מתחילה איתו רק בגלל שביקשתי ממנו להנחות אותי בבניית המיטה שלי והשולחן והכסאות. איך אתה עושה את זה?

 

[אנדרנליסט]

טוב , טיפונת סדר בדברים.

1) כן אני נפגש עם אנשים כדי למכור להם תוכנה, כן זה קשה וצריך להתאמן על זה כי אנשים לא רוצים לעזור לעצמם, למכור זה לעזור, זו עזרה הדדית, יש לי משהו שהלקוח צריך (תוכנה) וללקוח יש משהו שאני צריך (כסף), אנחנו עושים חליפין הוגן בתהליך המכירה, כשאני בא לעזור למישהו אני לא צריך להתפתל, אני בעדו לא נגדו. 2) אני לא מוכר למישהו שלא הייתי יושב לאכול איתו צהריים סתם ככה, כי לאדם כזה אני לא יכול לעזור והתמורה שאתן לו בעד הכסף שלו לא תהיה שלמה, אני אכן נפגש מדי פעם עם אנשים כאלה, במקרה כזה אני נפרד בנימוס וממשיך הלאה, (ולא, אני לא מצטער על הכסף שהייתי מקבל ממנו אם הייתי מתאמץ למכור לו, כי יחד עם הכסף הזה אני אקבל רק צרות, צרות שבאות מלקוח לא מרוצה, שבדרך כלל הוא לקוח לא מרוצה סידרתי.. לא תודה, אני מוותר). 3) ייתכן מאוד שאני מבלבל בין סיפוק להנאה, אם פשוט אומר שאני נהנה להיות מסופק זה יפתור את הבעיה? 4) לצאת החוצה לנשום?, לפגוש את מי שבא לי?, אין בעיה, אני עושה זאת. יש לי 20 שעות ערות ביממה, אפשר ב20 שעות להספיק המון דברים, כולל בילוי עם חברים, ספורט ועבודה אינטסיבית (וקצת ניהול פורום), לא יודע כמה זמן אחיה את הסגנון חיים הזה, אבל נכון להיום אני נהנה מכל רגע. נותן לך פול קרדיט, המקצוע שלנו זה כמו ספורט מקצועני, צריך לחשוב על קריירה שניה לקראת גיל 40 , אהבתי ומוקיר את העובדה שאתה חוקר את החיים, מנסה להבין כל פעם פן אחר של החיים, כמה שנחקור אין לדבר סוף ואני הראשון לתמוך באנטי התקבעות, לא כל מה שטוב לתקופת חיים אחת טוב לתקופת חיים אחרת, אני מניח שיום אחד יגמר לי הסוס ואצטרך לשנות את אורח החיים, אולי להוריד את הרגל קצת מהגז, אבל זה לא אומר שאני לא נהנה כיום. בחייאת תודה שנהנת לתכנן אלגוריתמים..

 

[אבזץ]

בהצלחה

הפתרון הוא לאהוב כסף ולהיות עצמאי. בחיי שיש כאלו שפשוט אוהבים כסף. אוהבים אוהבים, לא אוהבים להשתמש בו לתפנוקים, לשופינג ולשאר בזבוזין. הם לא צריכים כלום חוץ ממנו. הם יושבים ומביטים בערימות הדולרים הנערמות ובשקי הזהב הכבדים המתמלאים עוד, עד שפיותיהם צועקים די (בשפיכה גדולה). ישבים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ומונים ושוקלים, ושואפים מלוא החופן הנאה צרופה.

 

[uri80]

בהצלחה אליזד

למצוא משהו שגורם לך לקום כל בוקר מחדש בשמחה וגם להצליח להתפרנס ממנו, זו חתיכת מטרה לא קלה. בהצלחה בהמשך.

 

[יוצא בשאלה 1]

והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש...

כשאני רואה אותך אני נזכר ב``הפטורה`` שלי לא יודע למה תמיד נכנסים לי המילים חחח

 

[Moon rise girl]

קודם כל,

מזל טוב על סיום החודש הראשון שלך בעבודה ובהצלחה בהמשך... אין כמו להזיע מעבודה קשה, מניבה, טובה, מפרכת, לקום בשעה קבועה, לחזור בשעה קבועה - וכמובן, בל נשכח את חתיכת הנייר המתוקה שמגיעה כל חודש (אלא אם כן אתה עובד באיזו מועצה מקומית נידחת, אבל נניח במקרה הזה שלא). אבל, ואבל גדול, למרות שאכילת הלחם מתלווה בזיעה - צריך להבחין בין זיעה לאובדן נשמה. (לא שאני אומרת שכך זה אצלך חלילה). כשאני עבדתי בעבודה הראשונה שלי (שירות לקוחות) - אבדה לי הנשמה. נחנקתי, היה לי רע, סבלתי. אמנם בחודשים הראשונים נורא נהניתי והיה לי נחמד ומגניב, אבל לקראת הסוף הנפש שלי איימה בהתאבדות. ניחמתי את עצמי ברעיון הקללה (אמנם במושגים אחרים, אבל אותו רעיון) ובזה שאין ברירה והמשכתי לקום כל יום לעבודה לעוד יום שחור. אז לא הזעתי, ואפילו חטפתי שפעות קלות בכל פעם ששכחתי להביא מעיל באמצע אוגוסט, ובתור אחת שאוהבת לאכול לחם בלי ריבה (רק אם הוא טרי-טרי-טרי) - עזבתי, כי ידעתי שאני צריכה משהו אחר, חייבת משהו אחר. אמנם אפשר להתנחם בסופי השבוע - אבל הרגשתי איך הנפש שלי אט אט נרקבת והריח הרג אותי. גם היום אני לא רוקדת סמבה בדרך למשרד, אבל היום אני אוכלת את הלחם שלי במחיר זיעה בלבד, שמחה בשבילך שגם אצלך זה כך ומאחלת שזה ימשיך באותה צורה.

נ"ב: כמובן שנשים לעולם לא מזיעות, הכל לצורך המחשה בלבד. נ"ב 2: נהניתי לקרוא אותך. נ"ב 3: יצא לי ארוך מדי, סורי.