בוקר קשה
שבוע קשה. רציתי לדבר עם מישהו ולא מצאתי עם מי. בפורומים שאני נמצאת בהם בדר"כ ההודעה הזאת לא במקום. אולי פה. מתנצלת אם זה לא המקום. אני בת 24. באה ממשפחה חד הורית. מאוד קשורה לבית. מרגישה בו בטוח. לפני כחצי שנה סיימתי את הלימודים. לא מצאתי עבודה בעירי אז נאלצתי לעבור למרכז. חבר שלי מזה כמה שנים עבר איתי. שכרנו דירה. בסופ"שים אני עדיין חוזרת הביתה. השבוע הייתה שיחה רצינית מאוד ביני לבין החבר שלי. על כך שאני מרוחקת ומסוגרת ולא רואה חתונה וילדים באופק, אם בכלל. יש בזה הרבה אמת. אני אדם מתבודד מטבעי. אני אוהבת להיות לבד ומצליחה לנוח באמת רק כשאני לבד. אני עובדת קשה ושעות רבות, חוזרת עייפה ואכן לרוב אין לי כוח. ובסופי שבוע אני חייבת לנסוע הביתה ל"טעינה". ואכן כרגע אני לא רואה חתונה וילדים עבור עצמי. בעיקר בגלל שאני חושבת שלגדל ילדים זו אחראיות גדולה. נפגעתי רבות כשהייתי ילדה. אני לא בטוחה שאוכל להקנות לילד את הסביבה שאני חושבת מגיעה לכל ילד, את הביטחון, את האיזון, את התשומת לב, את תמיכה והחוכמה שצריכה להיות לכל אם ראויה. אבל העניין אפילו לא בזה. כשאימי התקשרה אליי יום למחרת השיחה היא שמעה שהקול שלי שונה. היא התעקשה לדעת למה ואני הייתי טיפשה מספיק לספר לה שיש לנו בעיות. אתמול כשחזרתי הביתה היא פגשה אותי כועסת ודרשה לדעת מה קורה. סיפרתי לה. שוב, בטפשותי. והיא.... כעסה. ממש ככה. היא כעסה עליי כי יש לי בעיות בזוגיות. היא אמרה שיש להקריב קורבנות למען זוגיות ואני אף פעם לא מוכנה להקריב דבר. (שזה ממש לא נכון, הקרבתי המון בשביל הלימודים והעבודה, כדי לפרנס את עצמי ולחיות בכבוד). היא אמרה שאני לא צריכה לחזור הביתה בסופי שבוע. כשאמרתי לה שיש לי צורך לחזור הביתה. היא התעצבנה ואמרה שאם כך, אני תמיד אהיה לבד. תמיד אגור לבד. אמרתי לה שמקסימום אני אגור איתה והתשובה הייתה "לא, תודה". כבר אז זה היה כמו סכין בלב. היא הוסיפה שהיא לא רואה פתרון לבעיות שלי ושהזוגיות שלי נידונה לכישלון. בבוקר היא התעוררה ומצאה אותי לומדת לתיאוריה. "נראה לך שתוכלי לגור כאן ולנסוע כל יום לעבודה במרכז" - היא צחקה - "את טיפשה". יש לציין שאמא שלי בדרך כלל לא מתנהגת ככה. נכון שהיא לא האמא הכי מאוזנת, הכי קשובה, הכי פתוחה והכי תומכת. אבל בדר"כ היא מתנהגת בצורה סבירה. מנסה לעזור. מנסה להגיד משהו מנחם. הפתיעה אותי המתקפה, במיוחד כשהייתי במצב כל כך שביר ופגוע. מאז אני יושבת בחדרי ושומעת את אמא שלי נסערת בחוץ. אני מנחשת את פשר הדברים. היא רוצה לסדר את החיים שלה ואני מפריעה. אני אפריע אם אחזור לגור בבית. ואני מקנאה. מקנאה בחברים שלי שיש להם שני הורים. שגם כשהם עוזבים את הבית עדיין נותר להם מקום מבטחים כלשהו. מקום רך ליפול עליו, ונופלים לא מעט בחיים. כל שבוע אני עלולה לחזור לבית ולמצוא שיש בו אדם זר ולי אין מקום יותר. לא יודעת לאיזה תגובה בדיוק אני מצפה, פשוט היה לי חשוב להוציא את זה. תודה אם מישהו קרא עד הסוף.
שבוע קשה. רציתי לדבר עם מישהו ולא מצאתי עם מי. בפורומים שאני נמצאת בהם בדר"כ ההודעה הזאת לא במקום. אולי פה. מתנצלת אם זה לא המקום. אני בת 24. באה ממשפחה חד הורית. מאוד קשורה לבית. מרגישה בו בטוח. לפני כחצי שנה סיימתי את הלימודים. לא מצאתי עבודה בעירי אז נאלצתי לעבור למרכז. חבר שלי מזה כמה שנים עבר איתי. שכרנו דירה. בסופ"שים אני עדיין חוזרת הביתה. השבוע הייתה שיחה רצינית מאוד ביני לבין החבר שלי. על כך שאני מרוחקת ומסוגרת ולא רואה חתונה וילדים באופק, אם בכלל. יש בזה הרבה אמת. אני אדם מתבודד מטבעי. אני אוהבת להיות לבד ומצליחה לנוח באמת רק כשאני לבד. אני עובדת קשה ושעות רבות, חוזרת עייפה ואכן לרוב אין לי כוח. ובסופי שבוע אני חייבת לנסוע הביתה ל"טעינה". ואכן כרגע אני לא רואה חתונה וילדים עבור עצמי. בעיקר בגלל שאני חושבת שלגדל ילדים זו אחראיות גדולה. נפגעתי רבות כשהייתי ילדה. אני לא בטוחה שאוכל להקנות לילד את הסביבה שאני חושבת מגיעה לכל ילד, את הביטחון, את האיזון, את התשומת לב, את תמיכה והחוכמה שצריכה להיות לכל אם ראויה. אבל העניין אפילו לא בזה. כשאימי התקשרה אליי יום למחרת השיחה היא שמעה שהקול שלי שונה. היא התעקשה לדעת למה ואני הייתי טיפשה מספיק לספר לה שיש לנו בעיות. אתמול כשחזרתי הביתה היא פגשה אותי כועסת ודרשה לדעת מה קורה. סיפרתי לה. שוב, בטפשותי. והיא.... כעסה. ממש ככה. היא כעסה עליי כי יש לי בעיות בזוגיות. היא אמרה שיש להקריב קורבנות למען זוגיות ואני אף פעם לא מוכנה להקריב דבר. (שזה ממש לא נכון, הקרבתי המון בשביל הלימודים והעבודה, כדי לפרנס את עצמי ולחיות בכבוד). היא אמרה שאני לא צריכה לחזור הביתה בסופי שבוע. כשאמרתי לה שיש לי צורך לחזור הביתה. היא התעצבנה ואמרה שאם כך, אני תמיד אהיה לבד. תמיד אגור לבד. אמרתי לה שמקסימום אני אגור איתה והתשובה הייתה "לא, תודה". כבר אז זה היה כמו סכין בלב. היא הוסיפה שהיא לא רואה פתרון לבעיות שלי ושהזוגיות שלי נידונה לכישלון. בבוקר היא התעוררה ומצאה אותי לומדת לתיאוריה. "נראה לך שתוכלי לגור כאן ולנסוע כל יום לעבודה במרכז" - היא צחקה - "את טיפשה". יש לציין שאמא שלי בדרך כלל לא מתנהגת ככה. נכון שהיא לא האמא הכי מאוזנת, הכי קשובה, הכי פתוחה והכי תומכת. אבל בדר"כ היא מתנהגת בצורה סבירה. מנסה לעזור. מנסה להגיד משהו מנחם. הפתיעה אותי המתקפה, במיוחד כשהייתי במצב כל כך שביר ופגוע. מאז אני יושבת בחדרי ושומעת את אמא שלי נסערת בחוץ. אני מנחשת את פשר הדברים. היא רוצה לסדר את החיים שלה ואני מפריעה. אני אפריע אם אחזור לגור בבית. ואני מקנאה. מקנאה בחברים שלי שיש להם שני הורים. שגם כשהם עוזבים את הבית עדיין נותר להם מקום מבטחים כלשהו. מקום רך ליפול עליו, ונופלים לא מעט בחיים. כל שבוע אני עלולה לחזור לבית ולמצוא שיש בו אדם זר ולי אין מקום יותר. לא יודעת לאיזה תגובה בדיוק אני מצפה, פשוט היה לי חשוב להוציא את זה. תודה אם מישהו קרא עד הסוף.
