בוקר טוב

[סמסרה1]

בוקר טוב

היי בני בן ה-25 לקה בהתקף פסיכוטי חריף. האמת , מזה שנה שלמה , שהוא לא עובד ולא לומד וניתק עצמו מחביו, וכמעט ולא זז מהבית בכלל. מדובר בבחור מדהים, גם יפה תואר חיצונית. היה ביחידה מובחרת. הבית המה תמיד בחברים. הרבה פעמים ביקשתי ממנו שיקבל עזרה אך הוא סרב בטענה שהוא בסדר. לפני כשבוע הוא פנה אלי קרא לי לחדרו ואמר שהוא מרגיש מנותק ולא רוצה להיות מנותק ומבקש עזרה. למחרת מיד הלכנו באופן פרטי לאחד הפסיכיאטרים הטובים. תבינו, שלמחרת הבן שלי הכחיש השוא ביקש עזרה ועלה לי בריאות עד שהצלחתי להביאו למיפגש. הרופא התחנן לפני בני לקבל זריקה ועוד שתי זריקות בהפרש של שבועיים ואמר שזה יועיל. בלית ברירה קיבנו כדורי זיפרסה. הרופא ואני היינו בטוחים שהוא לא ייקח אותם. אך בינתיים הצלחתי לת לו 7 כדורים. עדיין אין שינוי ואין שיפור. יש לנו ביקור ב- 17/3 אצל הפסיכיאטר. הבן שלי לאחרונה גם שומע קולות ... אני מרגישה חוסר אונים , דואגת לו לגבי בריאותו, אומללותו ועתידו.

 

[דובדבניל]

שלחתי לך מסר

 

[סמסרה1]

תודה מקרב לב, דובדבניל ../images/Emo39.gif

 

[סמסרה1]

דובדבניל

שלום לך לאור ניסיונך, כשמקבלים טיפול בכדורי זיפרקסייה , והפסיכיאטר מרוצה מהשפעת הכדור על המטופל, האם יש תקווה? בעצם כבר ענית לי בעבר. פשוט, אני מתה מדאגה, חשה חוסר אונים, ואני שכל כך אוהבת את החיים ומעריכה אותם ומלאת שמחת חיים ותמיד מתגברת על כל המכשולים והמכות פשוט הפסקתי לחיות. דבר לא מעניין אותי יותר-יש לי רק מטרה אחת לתת כל מה שאני יכולה למען שהוא יבריא ולא יסבול. אני לא הולכת יותר לעבודה, הפסקתי לצאת לבלות, לא רוצה לפגוש החברים, לא רוצה לעזוב הבית כשהוא ישן או בבית, מוכנה לצאת מהבית כשהוא מוכן לצאת אתי מהבית. לא תמיד יש לי שליטה, וזה טוב, מכיוון שעכשו עם קבלת הטיפול הוא שוב החל להתקרב לחבריו והחל לצאת איתם. (לפני כן כשנה ויותר הוא התנתק מהם). זה המצב.

 

[revital היחידה]

היי סמסרה...

קראתי את אשר כתבת ומהתגובה האחרונה אני שמחה לראות שהוא כן משתפר עובדה הוא התחיל שוב לחדש את הקשרים החברתיים שלו. אני (כאחות ל...) מבינה את הרגשתך שאת אומרת "הפסקתי לחיות" הטיפול בבן אדם (חריג) שיש לו בעיות כאלו או אחרות הוא קשה וכואב אבל את תראי שאם הזמן (במידה והוא יתמיד בלקיחת התרופות) המצב יתאזן ויהיה בסדר. מה הייתה אבחנת הפסיכיאטר לגביו ?!? אשמח לשמוע... שבת שלום רויטל.

 

[סמסרה1]

היי רויטל

אבחנת הפסיכיאטר היא סכיזופרניה. בן כמה אחיך? מה אובחן? ותודה שהגבת.

 

[revital היחידה]

אז ככה....

לא סתם שאלתי את השאלה כי גם אחי (בן ה - 30) אובחן כחולה בסכיזופרניה ולפי מה שקראתי אלו אותם סימפטומים בדיוק. אחי במצב הרבה יותר "גרוע" הוא כבר מאושפז מספר שנים במחלקה פסיכאטרית (הוא מרגיש טוב ומאוזן על ידי הכדורים) ניסינו למצוא לו מספר מקומות של דיור מוגן אך ללא הועיל... אני כל כך מבינה את תחושותייך כי אני רואה את הוריי ודברייך משקפים לי את הרגשתם, הטיפול בהם מצריך הרבה אנרגיות וזאת עבודה מסביב לשעון (אני מצטערת על ה"עידוד") למרות כל הכאב חשוב לי להבהיר לך שתמשיכי לשמוח ותמשיכי לחיות ותמשיכי לבלות כי לפעמים אני מרגישה שההורים שלי הפסיקו.... וכואב לי! נכון זה נורא לראות מישהו סובל ועל אחת כמה וכמה שזה בנך (או קרוב אחר) ויש תחושות של אשמה ויש הרבה דברים אחרים מעבר לכל המחלה האיומה הזאת אבל לפעמים הם (ההורים) שוכחים שיש עוד נפשות בבית שזקוקות להם שיהיה לך בהצלחה ואני מאחלת לך שיהיה לך כוח להמשיך.... אשמח לשמוע ממך רויטל.

 

[סמסרה1]

כן

היי רויטל יקירה את צודקת, שצריך להתעלות על הכל למען בני הבית האחרים. בינתיים לא הצלחתי. כן, יש לי בת, שהיא משתדלת לעזור. אני טיפוס שמעריך את החיים, צוחק בדרך כלל, יודע להעריך ולהנות מהדברים הקטנים אך כרגע אני חשה שהחיים הסתיימו... הפסקתי גם לצאת... וכד'. דברייך אוליי יצליחו לנער אותי ואולי אצליח לחזור לעצמי אך חייבים להיות איתו סביב לשעון. למה זה קורה? ממה זה בא? ולמה אחיך לא מבריא עדיין?

 

[סמסרה1]

אגיד לך דבר שלא העזתי לומר...

לאף אחד וגם לא אומר. כשאני עם עצמי, וכשאני בוכה הרבה כשאני לבד אז לפעמים אני מוצאת עצמי אומרת לעצמי שחבל שהוא לא נהרג בצבא כשהיה ביחידה מובחרת

 

[סמסרה1]

אני לוקחת מיד דבריי בחזרה...

 

[revital היחידה]

כתבתי לך תגובה על כך....

 

[revital היחידה]

היי שוב...

למה זה קורה? ממה זה בא? אני שולחת לך אתר שמסביר על המחלה את מוזמנת לעיין http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/sciz2.htm אצל אחי הסיפור קצת יותר מורכב : הוא נולד עם חוסר חמצן (כשחבל הטבור נכרך סביב צווארו) וסבל במשך כל חייו מפיגור קל הוא למד במסגרת מיוחדת (חינוך מיוחד) וכשהגיע העת להתגייס לצה"ל הוא לא יכל בגלל מכלול הבעיות שהיו לו, כתוצאה מכך הוא התחיל להתבודד הפסיק לעבוד ניהיה אלים כלפי הסובבים אותו, כשהגיע העת בה לא יכולנו עוד "להשתלט" עליו החלטנו שאין מנוס והוא צריך טיפול מעבר למה שאנחנו יכולנו להציע. תראי זה כואב זה כאב מה גם שיש "סטיגמה" כזאת נגד חולי נפש ובאיזה שהוא מקום בושה (כי זה לא דבר רגיל) כל אלו ליוו אותי תקופה ארוכה כשמדברים עליו (לא בקרב המשפחה) אני ישר מעבירה נושא כי זה גורם לי לחוסר נעימות מסויימת אבל אם הזמן למדתי להפתח לנושא למדתי שיש עוד רבים כמוהו ועוד יהיו (לצערנו) למדתי שככל שאני נפתחת לאנשים עוברת בי תחושת הקלה מסויימת התרוקנות (תמיד הכחשתי תמיד נסגרתי). החלטתי (לפחות אני) שאני ממשיכה לחייך לעולם ממשיכה לחיות ולהנות מהחיים וממה שהם נותנים לצערי אלוהים נתן לי ולמשפחתי התמודדויות לא קלות אך בתוכי אני יודעת שהוא נתן כי ידע שנוכל להתמודד איתם ! תראי כל מקרה הוא לגופו זה שאחי נשאר "תקוע" אי שם במחלה זה לא אומר שגם בנך יהיה... לגבי תגובתך השנייה שאת אומרת בלב : "שחבל שהוא לא נהרג בצבא כשהיה ביחידה מובחרת" אז זה נורמלי לחלוטין את חושבת שלא עלתה לי ולא פעם אחת המחשבה הזאת על אחי : למה הוא לא נפטר בלידה? למה עכשיו לא קורה לו משהו? למה אלוהים ממשיך לענות אותו מה הוא עשה ?!?

 

[סמסרה1]

אנשים... דיבורים...

היי רויטל, תמיד כשהיתה לי איזו בעייה בחיים אני כן דברתי עליה. ככה היה לי קל יותר להתמודד. להגיד לך אם זה חכם? לא תמיד בטוח שזה חכם. גם עתה, אני מדברת. הלוואי, שבני יחלים, אך אז אולי הפטפוטים שלי יחזרו אליו כמו בומרנג. לעומתי, בעלי אף פעם לא מוציא דברים מהבית החוצה , הוא מפנים הכל, ובאמת הוא גם לא מתמודד עם דברים אלא בורח מהם. אתם שני אחים? לי יש שני ילדים, הבן ובת יותר גדולה. וכולנו בבית. בזמנו, הבן היה חצי שנה לבד באירופה (לאחר השרות הצבאי) ושנה וחצי גר באילת. עשה הרבה שטויות ומי יודע אם לא התנסה בהרבה דברים. הוא אדם טוב לב, חכם, רחב אופקים אבל עכשו הוא חולה. ובעצם בגדול אני היא זו שמטפלת בו. ואני מחזיקה עצמי שלא להתרסק. הלוואי שדברייך "שצריך לזכור שיש עוד בני משפחה..." הלוואי שדברייך אלה ייכנסו לראשי ואוכל לחייך ולהשתנות, לחזור לקצת אפילו ממה שהייתי קודם, ולו רק למען הילדה.

 

[revital היחידה]

סמסרה

אנחנו שלושה אחים יש לי אחות גדולה אחי ואני (הקטנה). היום לאחר הרבה שנים של שתיקה אני חושבת שזה כן חכם לדבר בעיקר בשביל הנפש שלנו רצוי שנשתף אחרים (כמובן שלא את כולם) בתחושותינו... חברים יש לטוב ולרע (ככה אומרים לא?!?) אני חושבת וציינתי את זה פעם בפורום הזה שהעובדה שאנחנו (הורים ל... בנים ל... אחים ל...) לא משתפים אחרים בבעיתינו בגלל הסטיגמה אם נקרא לזה כך או בגלל הבושה גורמת לנו לחשוב שאנחנו היחידים בעולם עם הבעייה הזאת כי כל אחד שותק... אני מבינה את הרגישות שבדבר אבל אנשים פשוט לא משתפים בגלל חוסר הנעימות. אז לכן אני חושבת שזה מאוד נכון לדבר על הבעיה וכן להוציא אותה ככה אנחנו יכולים לתת כלים להתמודד או לקחת כלים.... אני מבינה שאת היחידה שבעצם לוקחת את ה"נטל" הזה על עצמך ואת מזכירה לי את אבא שלי שהוא בעצם היחידי שמטפל באחי... לנו כבר נגמרו הכוחות ואת האמת זה מאוד קל לזרוק את ה"חבילה" כל אחד במשפחתי בחר להתמודד עם הבעיה בדרכים שונות אני (כמו בעלך) בחרתי פשוט להתנתק ולהבליג על דברים מסויימים לא לה---ת---מ---ו---ד----ד (זאת המילה) להגיד לך שזה טוב... לא יודעת,פשוט מאוד קשה לי עם הנושא הסבוך הזה כי הוא מזכיר לי את הסיפור שאינו נגמר... אז יש ימים טובים וורודים ויש את הימים האלו שהכל נראה שחור אלו הימים של המפולות שהכל לא הולך בהם...

 

[סמסרה1]

שוב היי רויטל

בוקר טוב כפי שאת רואה , עכשו בוקר, ואני לא בעבודה. אם היית אומרת לי פעם שאעדר כל כך הרבה זמן מהעבודה לא הייתי מאמינה , מכיוון שמוסר העבודה שלי גבוה מאוד. אבל טוב שמתאפשר לי לעשות זאת. לפני כשנה , אולי פחות, נכנסתי לפורום הזה, הוא היה ממש פעיל ולא כמו עכשו ממש מת. אבל לא נשארתי בו ,כי היו שניים שלושה כותבים שירדו עלי באופן אישי בלי פורפורציות בגלל שהעליתי אז את האפשרות שאולי אחליט לאשפז את בני בכפיה לצורך איבחון כי המצב לא טוב ובגלל הפחד גם מהתדרדרות. קללו אותי כאן, אמרו שאינני מתאימה להיות אמא, אמרו שלא פלא שזה מה שקרה לבני אם יש לו אמא כזו... וכל זה מבלי להכירני כלל... ולכן נעלמתי עד ימים אלה. הרי כשאדם נכנס לפורום זה הוא מחפש עיצה מניסיון של אחרים, עידוד, לשמוע סיפורים של אחרים... ולא לחטוף אינטפדה.

 

[magy]

אנשים יקרים ......

קודם כל ולפני הכל......אין מה להתבייש במחלה. אף אחד לא אשם שדווקא במשפחתו נפלה המחלה הארורה הזו. גם אם העולם כולו מניח על המשפחה או על החולה, סטיגמה אין זה אומר שהמחלה קיבלה כתובת מראש ונחתה על ראש מסויים. למחלה אין כתובת והיא אינה "עונש" על מעשי ההורים או החולה. בטח שלא אצבע אלוהים...... היא מגיעה כמו רעם ביום בהיר, או כמו הר שמדרדר עלינו מבלי שהזמנו אותה. לכן, קודם כל לצאת מתוך הנחה בסיסית, ש"חטפנו אותה בגדול" אבל......... זה לא מפחית ממעמדנו, שכלנו, ואישיותנו בחברה. הגורל קבע שזה ינחת עלינו... וחובה עלינו לטפל בבעיה כפי שמטפלים בכל בעיה אחרת שנוחתת בלי הודעה מוקדמת. נכון, זו אחת המחלות הקשות הקיימות . סכיזופרניה , פראנויה, ושאר ירקות, מאד לא טעימים. חוסר הקשר למציאות והמצאת מציאות הזויה היא האחראית לניתוק הקשר עם העולם הסובב את החולה במחלה. מניסיוני הגרוע, אני רוצה להודיע קבל עם, שאם רופא אחד אינו מוצא מזור למחלה , יש לפנות לרופא אחר, ואם גם הוא אינו מוצא את הפתרון המתאים, וגם רופאים טועים ומטעים ומתייחסים אל הורים כאל הדיוטות שלא מבינים כלום משום שלא למדו רפואה פסיכיאטרית.......... במקרה כזה, יש להפנות את החולה לבית חולים, התחנה האחרונה "והנוראית" הזו, הביאה לנו - את הפתרון הסופי והיעיל ביותר. אם המחלה גנטית (עברה מבן משפחה אחד לאחר בשושלת הדורות) קיימות תרופות יעילות להפוגה טובה מהמחלה. אם המחלה נגרמה עקב שימוש בסמים, יש קושי לאזן את כימיקלי המח, כי הסמים גורמים להרס לא קטן ...... אם המחלה נגרמה כתוצאה של טראומה או סביבה מרעילה.... (ילדות קשה, יתמות, תאונה, צבא, ), יש סיכויים די טובים להחלמה .....זמנית. אני כותבת זמנית, כי אין מרפא מושלם ושלם מן המחלה, יש רק נסיגות ואיזון........ זה אמנם, אינו חיידק או וירוס, אבל זה משהו שקשור בחוסר איזון כימי במח שגם רופאים וחוקרים עדיין לא ירדו לסוד העניין. וטוב שיש בימינו את התרופות ההולמות להחזרתו של חולה נפש לקהילה במהירות וניסיון לשילובו בחיים הנורמליים. פעם, בוצעו ניתוחי לובוטומי (הסרת אונה) ואף נידויו המוחלט של החולה מקרב הקהילה בה חי וסילוקו למקום מבודד.... עוד יש הרבה מה לעשות בנושא הרפואה הנפשית הן בתרופות והן בשינוי דעת הקהל בנושא. חזקו ואמצו..............אני יודעת כמה קשה להורים כשיש במשפחה ילד - נער - בוגר ,,,חולה נפש..... התסכול מרקיע לשמיים........והכאב נורא.... כל סדר החיים משתנה מקצה לקצה....

 

[magy]

לא סתם כתבתי "חולה נפש"

ולא "פגוע נפש". (הגדרה חדשה שנוצרה כדי למזער את התיאור המזויע.) זו מחלה ולא הפרעה או פגיעה. ויש לטפל בה כמו במחלה, בכל הרצינות.

 

[סמסרה1]

האם?

מגי שלום האם אין מקרים שבהם נרפאים לחלוטין? כתבה אחת החונכות שהיא נתקלה גם במקרים כאלה.

 

[magy]

אשמח מאד

אם תספרי לי על אנשים שנרפאו לחלוטין...... ואינם נוטלים כדורים....לפחות עשר שנים אבל מתפקדים כאחד האדם.

 

[הציוני השפוי]

אמא אשפזה אותי...

כן,זה קרה לי.חליתי בסכיזופרניה.אמא שלי הבינה שצריך להציל אותי מאבדון שצעדתי אליו.אני בן 34+,אחרי אשפוז אחד בלבד(בלי עין הרע).אני לא כועס ולא אכעס לעולם על אמי.אני בחור ששירת בצה"ל כלוחם(חי"ר)בסדיר ובמילואים. אני כמובן מטופל בתרופות,אני עובד כחונך לנפגעי נפש,אני לומד-משלים השכלה,ואפילו מצאתי אהבה(בחורה "רגילה").כן,היא יודעת שאני נפגע/מתמודד נפש,היא תומכת בי,מעניקה לי חום,הבנה ורואה בי אדם "נורמטיבי" בעל כישורים ויכולות-היא מאמינה בי!אני מבקש "לנצל" את הבמה הזו ולעודד אתכן המשפחות שלא תרימנה ידיים.אני תודה לאל שמח ומאושר בחיי.אל תתרגשי מכל אחד סמסרה.העיקר שתדאגי לבנך שיהיו לו חיים טובים עד כמה שניתן.