למילה בית הבראה [שהיום כבר אין מוסדות שכאלה]
יש קונוטציה מאוד טראומטית מילדותי...והרי לכם חשיפה: אמי שתחייה סבלה, סובלת, ותסבול מן הסתם, מפריצת דיסק או בלשון עממית לומבגו....ובכל שנה הייתה נוסעת לבית הבראה בטבריה חמי טבריה [לבדה] אבא שלי היה פועל בניין פשוט שעבד מצאת החמה עד צאת הנשמה ואנו 5 אחים נשארנו בעצם עד הערב לבד בימים אלו..כשאחי הבכור לקח עליו את תפקיד האמא למשך שבוע....תאמינו לי בכלא הסורי היה עדיף להיות בימים אלו...טרור..על כל צעד ושעל...שלא לדבר על האוכל שאולצנו על ידו לאכול...מרק עם קילו מרק עוף בפנים שלא ניתן לבליעה..ואז טרח...צפחה...תגמרי...ספגטי [לא על הדאנטה] עם קילו פפריקה חריפה ...שלא היה ניתן להכניס לפה...ואז טרח...עוד צפחה...תאכלי...ולאחר שבוע של געגועים לאמא שמרוב געגועים הייתי פותחת את ארון הבגדים שלה להריח את הריח שלה הייתה אימי שבה מאושרת ומלאת חוויות....ואנו נאלצנו לסבול את התפריט החדש שנכנס הבייתה כמו שבבית הבראה קציצות תרד,,,ועוד כל מיני מזונות יענו בריאים..לנו הם לא הוסיפו שום בריאות..אבל לחתולים ולכלב בחצר .....המון....