דיווח מנודב..
(משחק מילים משעשע. הבנתם? לא חשוב..) בשלושה יומים אחרונים, אני מוצא את עצמי בנסיעות מת"א לחיפה, בשיטוטים פה ושם, ובעיקר בחוסר שינה, וחוסר הימצאות בבית. יום חמישי חבק בחיקו זימון לראיון אישי במודיעין; היה מבהיל ומאיים. הוכנסתי לחדר קטנטן עם עוד שני אנשים, 3 כיסאות, שולחן, ודלת שנפתחת ונסגרת לכיוון החדר. תיכנון ארכיטקטי לקוי, או שמא שיטת הפחדה פסיכולוגית? אני עוד מהרהר בכך. מפה לשם, עניתי ברהיטות ובהירות על שאלות (למעשה כך תרגלתי אותן במוחי, ומה שעניתי בפועל היה - אמממ.. אני מניח ש.. אולי.. *הפגנת חוסר החלטיות מוצהרת*), בעודי משרבט הברות ומנסה להרשים את שואל השאלות המרכזי, האחר נועץ בי מבטים, מאבחן חולשות, ורושם אותן ברשמיו. היה מזעזע. נמלטתי בחיפזון, בעוד אני מהרהר מה אעשה בקשר להמשך הרומן שלי עם מודיעין. טרם החלטתי. עצרתי בדרכי לרכבת, בעזריאלי, ניחמתי את עצמי בבגדים מהקולקצייה החדשה (אקט של בלונדיניות), ושבתי הביתה. יום חמישי, 14:55, רח' אבא-חושי חיפה. אני מסיים את לימודיי. נמלט משטח המוסד האקדמאי הסגור הזה לבית. מצטייד בפחמימות מספר, בודק הודעות, מתכנן את שעת הגעתי. רכבת עוד 30 דק'! הולך להתקלח, מתחנן מאמי הטרודה להסעה. נוסעים מהר. עוברים בכתום-אדום שכזה. פספסנו את הרכבת של 15:55. אבוי. השומר בתחנה לעברי (ע' בסגול, ולא בחיריק חסר), בחיוך מתנשא: - 'מה אתה רץ?'. אני שואל בהתנשמויות: - 'אני צריך את הרכבת לת"א..' --היא כרגע עברה. אבל יש עוד רכבות היום. זאת לא האחרונה' אומר השומר, מרוצה מעצמו. Little did he know, שהרכבת הבאה תנחל איחור רציני, עקב סיום חייו של אדם אומלל, שהחליט לשים קץ לחיו ולזרוק עצמו על פסי הרכבת. (אני מקווה שאיני שוגה כשאומר -
יהי זכרו ברוך). אז הרכבת הגיעה ב-5. התעכבה לאללה בבניימינה, ואחרי שעתיים הגעתי לאוניברסיטה. בדרך, כהרגלי, פגשתי באנשים חביבים ומחורפנים ברכבת, וניהלתי עמם שיחה. סטלה, מיה והשלישית (שכחתי את שמה), מקווה שנהניתם בירמי קפלן, שאגב, הוא זה שאירח את רמי פורטיס, ומצטער בצערכן על ההפסד של קורין אלאל וערן צור. אני הייתי המדריך של השלישייה המבדרת (תומר, היית גאה בי אם היית רואה אותי ואת כישורי הניווט שלי..). בדרכינו לשער 8, מתקשרת אליי הילה (האדומה), ומפחידה אותי בסיפורים שלא מכניסים מעל גיל 18. סטלה כתגובה, מתכננת לבצע פיגוע אם לא יכניסוה. מלאת יוזמה הילדה הזו. למזלינו, לא היה צורך בחומרי נפץ, ונכנסנו בשקט. נפרדנו לדרכינו. אני משוטט, בתקווה לפגוש פרצוף מוכר. אופיר הטאוויל נגלה לעיני (וכי איך לא?) מלווה בחברו אסף, שנטש אותו לבדו (עימנו) בסיבות 8. בוש לך, אסף. אחרי מספר שיחות פלאפון פגשנו את ספיר וחופית (חברה של ספיר בע"מ
), תומר (בנאדם עסוק עם פלאפון בלתי-פוסק) ורותם המתוקה, שתרה אחרי פיצה מטר. הולכים אנו לכיוון המדשאה שמול הבמה המרכזית, בדיוק כשירמי קפלן מתחיל את הופעתו. ספיר וחופית נעלמות. רותם נבלעת בקהל, ותומר הולך לחפש אותה. ספיר מתקשרת בבהילות מהבמה האלקטרונית. אופיר ואסף נעלמים. אני נותר לבדי. מאבד קשר עיין עם תומר. מנסה למצוא את דרכי בקהל, לכיוון הבמה האלקטרונית. שב לדשא, תומר נעלם. אחרי מספר דקות מצאתי את תומר, מצאנו את רותם. ספיר מתקשרת, עברי עושה חזרות בבמה האלקטרונית. אנחנו רצים לשם (באמת! רצנו!), ופוגשים בטים וספיר שנודו מן השטח הסמוך לבמה, כנראה עקב פעילות גרופיות אסורה..
הילה מגיעה, מלווה בחברתה. משתפת אותנו בתמונות הפרובוקטיביות משטח האח"מים בניצנים. אנחנו בוהים, משתוממים, ומנפנפים לו לשלום מהצד. הוא מחזיר שלום. חמוד. החזרה נגמרת, עברי ממהר לחתונה (טרם גילינו של מי, והאם הוא/היא סלבריטי מן השורה הראשונה. נכשלנו בכישורי התחקור שלנו..). ספיר מצלמת, גומרת פילמים בקצב, רותם תופסת גלעד בתמונה מסוקסת ליד המכונית המוזהבת. מוקדש לכרמיתוש. סיפרנו לו עלייך מותק, המעריצה השרופה שלו, בפורום עברי לידר בתפוז. שמה כרמית. נכון מתוקים? עברי יוצא, עומד להיכנס לאוטו, 'קליק', ספיר מצלמת אותו ממרחק מטר. איזו ברייה תמוהה באה, מנשקת אותו בלהט על הלחי, ועוזבת כשהלכה. תהיה ברוכה על אמיצות-ליבה, זו. שוטטנו לנו ועשינו כל מיני דברים לא חשובים, עד בערך 8-9. חופיתוש ואבי היקר, גלוש, הגיעו. יושבים לנו כקבוצה צופיפניקית מגובשת היטב, ומדברים. לקראת השעה 10, אני ספיר וטים אורבים לרוני בחנייה, המנהלת האישית. מנהלים איתה שיחה קצרצרה. היא הולכת להתיישב רחוק מאיתנו, אנחנו אוזרים אומץ ומטרידים אותה בשנית. התשובות הבאות הושגו: - כל הרוצה לשלוח מיקסים של שיריו של עברי - עליו לשלוח לרוני, ולפרט 'לרוני - אישי', ובמה מדובר, על גב המעטפה. אחרת זה ייאבד בתהומות הנשייה. - המעוניינים להציע לוקיישנים להופעות, לשלוח אימייל לרוני (הכתובת אצל ספיר), ולציין בנושא ההודעה, במה מדובר. - יהיה סיבוב הופעות במועדונים בדצמבר-ינואר, גם באיזור הצפון (!). - טרם סיבוב הופעות, יש לנסות לבקש תוך שליחת הודעות מאסיבית, שיקירינו יתארח בתפוז. ע"פ רוני, זו המגמה. הם עורכים ראיונות לפני הוצאת אלבום / סיבוב הופעות / איזושהיא פעילות פרסומית חשובה. - טים, ספיר - שכחתי משהו? בשלב כלשהוא חופית (חברה של ספיר, אנחנו צריכים להמציא סימני זיהוי!), התיישבה לידינו, בהלם מהתחקירנות שגילו טים וספיר, אני עמה. המקום השמור למכוניתו של עברי - מתאייש. הבחור הגיע, ומותקף בידי המון מעריצות ומספר מעריצים. הם מבקשים את חתימתו, וכנראה עקב-כך הוא נעלם מעיני הצופים בבמה, וההופעה מתעקבת. ההופעה מתחילה באיחור, נמשכת 30 דקות, ומכילה את הגרסאות האלקטרונית של: 'מרי לנצח' 'זמן' 'על קו המים' 'בחולצת פסים' 'בוא' מיוזעות ורצוצות-הורמונים, נדחפות עליי בנות מכל הכיוונים. נשמע מפתה? לא כ"כ. בייחוד שאחת מהן צועקת 'עברי, תז**ן אותי בתחת' (ויסלחו לי על הצנזורה הלוקה-בחסר). אחרת חושבת שהיא רקדנית בטן מערב הסעודית העונה לשם 'פטימה', ומבצעת מהלכים אקטיביים כושלים, ובדרך נופלת על כולם, ונוחלת מבט מלא כעס ותמיהה מתומר. אחרת טעתה במיקום, וחשבה שאלו החזרות לסיבוב הבא של כוכב נולד, ועשתה מעצמה איזו שירי מיימון, ולא חדלה מלצעוק לתוך אוזני התיכונה. תקולל. מסתבר שאני גולם. לא מסוגל לזוז. אני מאשים את הקלסטרופוביה שפיתחתי אתמול. אנשים מאוד גבוהים הקיפו אותי (תומר, אופיר..). ההופעה נגמרת. ההמון שב לאיזור מכוניתו. הוא עוזב. אנו מתיישבים ליד מקום החניה הריק, ומטרידים את כל היוצא מאיזור הבמה. לאחר כחצי שעה - דרכינו נפרדות. THATS ABOUT IT.. יכל להיות הרבה יותר טוב. הרבה הרבה. העיקר שראיתי את רובכם, אנשים מקסימים שלי. נדבו'ש.