בוקר אחד- חלק א'

princhipeta

New member
בוקר אחד- חלק א'

בוקר אחד- חלק א' אני יושבת בעבודה בעוד בוקר משעמם. באמת שכבר נמאס לי מהמקום הזה. פתאום הפלאפון של אחת המזכירות מצלצל בצלצול מוכר ומעצבן. לרגע אני קופאת, מנסה להבין מאיפה הוא מוכר לי ואחריו אני שוקעת בזיכרונות. השעון המעורר בפלאפון שלי מצלצל בשעה 04:10. אני מתעוררת בשנייה ומשתיקה אותו, רק לא להעיר אף אחת. בשבועיים שאני פה, פיתחתי שנאה חמורה לצלצול הזה שמבשר את סוף הלילה. אני מפהקת לי בשקט ושוקלת להתענג על עוד עשר דקות שינה לפני יום ארוך נוסף, אך ברגע שאני נזכרת למה קמתי כ"כ מוקדם, הלב שלי מתמלא בהתרגשות ואני מוותרת. אני מתיישבת על המיטה ושוקלת איך לעזאזל אפשר לרדת מהמיטה בלי לשבור איזה רגל. מילא ששמו פה מיטות קומתיים, אבל מה כ"כ קשה להביא סולם? החדר חשוך ואני בקושי מזהה את החפצים. בסוף אני מהמרת על איזה קיטבג נפוח שנראה לי רך מספיק וקופצת. למזלי הנחיתה עברה בשלום. אני מנסה לפתוח בשקט את הדלת, ומתמלאת בי תחושת גאווה של נמלטת מהחוק. הדלת חורקת ברעש מצמרר ולרגע אני מצטערת שאנחנו לא ישנות באוהלים. אני לוקחת את הפלאפון ויוצאת החוצה אל האוויר הקר. הפנס הבודד מחוץ למגורים שלנו דולק ועוזר לי לזהות את הנעליים שלי משורת נעלי הצבא המצוחצחות שמחוץ לחדר. ברגע שאני יוצאת אל השביל הלב שלי מתחיל לדפוק מהר. 'רק שאף אחד לא יעבור פה', אני חושבת לעצמי. אני הולכת מהר, לבושה בפיג'מה, או באיך שהם אוהבים לקרוא לזה פה- בגדי מד"ס. תכננתי פשוט לרוץ את המרחק הקצר ולהעמיד פנים שזוהי ריצת בוקר שגרתית, אבל פתאום זה נשמע לי שקוף מדי, אז אני פשוט הולכת מהר, מותחת את הידיים באוויר ומתכוננת לבריחה של חיי.
 

מורן א

New member
מסקרן

את תמיד מצליחה להתחיל משהו ולהשאיר אותי המומה וחושבת: מה, זה הכל? איפה ההמשך? התחלה מצויינת, מעוררת את הבוקר ואת הסקרנות שלי. מצפה להמשך.
 

Lowpro3

New member
וואו

איך אפשר לעשות את זה לקוראים?!?! סתם לאנשים מוכשרים מותר... מחכה להמשך בקוצר רוח...!
 
נו ומה קרה אז??

השארת אותי מרותקת למסך. נראה לי שאני אשאר ככה עד שתמשיכי , על אחריותך בלבד!
 

webrain

New member
חחחחחחחחח

אהבתי הזכרת לי נשכחות את המיטות קומותיים המעצבנות האלה שאף פעם לא הבנתי איך אני אמור לטפס עליהן או לרדת מהן ואחרי אזיה פעמיים-שלוש הייתי תמיד נלחם לתפוס מיטה נמוכה מחכה ומצפה להמשך
 
מצטרף לכולם..../images/Emo20.gif

מאוד אהבתי את השם של הקטע ואת איך שהוא מתחבר לאווירה היומיומית-האפורה של הסיפור, אבל במין אירוניה מסויימת, כי זה בטח לא הולך להיות עוד "בוקר אחד" רגיל... מחכה להמשך.
 

princhipeta

New member
בוקר אחד- חלק ב'

אני הולכת במהירות מטרים ספורים ומתחילה לאבד את האומץ. הקור הלילי מכה בי, ואני מרגישה שאני עושה את שטות חיי. בדיוק כשאני מתחילה לתכנן את החזרה שלי לכיוון המגורים, הפלאפון רוטט לי ביד ואני קופצת בבהלה. 'התעוררת? אני מחכה'. הלב שלי פועם אפילו עוד יותר מהר אם זה אפשרי ואני מחישה את צעדי. אני כבר כמעט מגיעה ליציאה מהבה"ד כשאני פתאום אני רואה שתי דמויות מולי. אני רק מצליחה לזהות צללים נעים לכיווני, והלב שלי מחסיר פעימה. הפטרול! שיט, איך לא חשבתי על זה? אני מנסה לחשוב במהירות איך להתחמק, אבל זה כבר מאוחר מדי, הן ראו אותי. 'אוי אלוהים, רק שזאת לא תהיה אחת המפקדות', אני חושבת לעצמי. אני פוזלת לצדדים מחפשת אחר כיווני בריחה אפשריים, אבל הן כבר מטרים ספורים ממני. אפשר לקבל על זה כלא? פתאום אני רואה את התגיות, שאומרות שהן בסכ"ה קורסיסטיות ומחייכת בהקלה. הן מחייכות אלי וממשיכות בשלהן, בטח תכף יתחבאו לישון בין המשאיות. אני מחליטה לא לקחת יותר סיכונים ומתחילה לרוץ. אני מגיעה ליציאה מהבה"ד 16 במהירות, מתנשפת ונבלעת בתוך המגורים של בה"ד 11. מי אמר שאין היגיון בצבא? להמציא בה"ד בתוך בה"ד- גאונות לשמה! אפילו אני לא הייתי חושבת על משהו יותר טוב מזה כרגע. אני מודה בליבי לגורל שלא פסח עליי וגזר עלי להכיר כל פינה כאן מימי הטירונות. כשאני רואה מולי שלט 'מגורי רותם', אני נושמת לרווחה. הגעתי בשלום. אני מסתתרת בפרגולה נידחת ובודקת את השעה. 04:24 בדיוק בזמן. 'אני פה. בואי לפרגולה הרחוקה.' אחרי דקה היא מופיעה. לבושה בבגדי מד"ס, עם לכלוכי בוקר בעיניים ויובש קטן מסביב לשפתיים, יפיפייה.
 
ממש חמוד ויפה.

אני שמח שפירסמת את ההמשך כי לא הרבה יוצרים מפרסמים המשך לכתיבה שלהם. שמתי לב לזה שזה חוזר על עצמו בפורום הזה. ממש אהבתי את הקטע.החזיר אותי לתקופה של קורס וטירונות רק שאצלי היה בלי פעילות בלילות. אבל ממש חמוד ויפה.משאיר הרגשה טובה!
 
../images/Emo9.gif

גמני הייתי מתעוררת באמצע הלילה. אם זה צבא- נבוא כל יום. מגורי רותם, מוכר לי מאיפשהו
 

princhipeta

New member
בוקר אחד- חלק ג' ואחרון

בוקר אחד- חלק ג' היא מתקרבת אליי, מחייכת. "בואי הנה, משוגעת אחת", היא מחבקת אותי חזק נורא. אחרי רגע היא באה להשתחרר מהחיבוק, אבל אני לא נותנת לה. "התגעגעתי אלייך", אני לוחשת לה בשקט, כמעט בלי קול. הריח המוכר שלה מעלה בי רגשות עזים, געגוע ועצבות ועוד צביטה קטנה בלב שכבר התרגלתי לנוכחותה. פתאום כשכבר הגעתי לזרועותיה הכל צף. דמעות קטנות של מחנק עומדות לי בעיניים ורק החיבוק שלה קיים בשבילי. "היי, נשמה שלי, את בסדר?", היא שואלת ומשירה את מבטי אליה. "כן, פשוט... התגעגעתי, את מכירה אותי", אני מחייכת בשבילה חיוך קטן. היא לופתת את פניי בשתי ידיה מנשקת אותי. ככה, בשיא הפשטות. נשיקה מתוקה, כאילו שאנחנו מתחת לחופה ולא מתגנבות לפנות בוקר באיזה בסיס. אנחנו נשארות ככה, צמודות דקה ארוכה, מנסות לפצות על כל הזמן בנשיקה אחת. "את באמת פסיכית, את מודעת לזה, נכון?", היא שואלת כשאנחנו נרגעות. אני לא עונה, רק מחייכת חיוך גדול ומודה ביני לבין עצמי שזה קצת נכון. אנחנו יושבות מחובקות עוד כמה דקות, ראשי נשען עליה ואני לא יכולה להתנתק מהריח הזה שלה, ריח כ"כ מוכר, כמו שאנחנו מתעוררות ביחד ביום שבת בקיבוץ. אנחנו מדברות על לא כלום, על הקורס והמפקדים וכמה נחמד שבמקרה ככה יצא ששתינו בקורס בבה"דים שכנים. "אני מנסה לחשב כמה זמן כבר לא עשינו אהבה", היא מהרהרת בקול. "אני סגרתי את השבת הזאת, ואז את והשבוע שוב תורי, מממ הייתי אומרת שאת חייבת לי פיצוי ענקי!", אני צוחקת והיא צובטת אותי. "כמעט שכחתי", היא אומרת כשאני כבר ממש חייבת לחזור. היא מחפשת בכיס ומחביאה משהו ביד. "תעצמי עיניים. עכשיו תפתחי.", אני פותחת ורואה מולי ביצה מקושטת בפרצוף צוחק. "כל פעם כשיש ביצה קשה בארוחת בוקר, אני חושבת עלייך, איך את תמיד רבה איתי על הלבן, אז הכנתי לך חבר קטן שיזכיר לך שאני חושבת עליך גם כשאני לא פה. וחוץ מזה אל תחשבי ששכחתי שהיה לנו יומולדת 22", היא מסמיקה כמו תמיד ומושיטה לי את הביצה. הלב שלי עמד להתפוצץ באותו רגע והצטערתי שאין מכונת רנטגן ללב. כ"כ רציתי שהיא תראה איזה אושר היא גורמת לי, ואיך הלב שלי מחייך כשאני איתה. רציתי רק למצוא את המילים הנכונות להגיד לה כמה שאני אוהבת, אבל רק אמרתי לה שבשביל זה היה שווה לרוץ ככה ברחבי הבה"ד לפנות בוקר, וששנה ועשרה חודשים איתה זה באמת סיבה לחגוג. התנשקנו עוד רגע ארוך, חיבקתי אותה חיבוק מהלב, לא לפני שהבטחתי לה לא לעשות בעיות, ולא להסתכל על אף אחת במקלחת, לקחתי את הביצה והתחלתי לחזור לבה"ד. את הדרך חזרה עשיתי לאיטי, כבר לא היה לי לאן למהר. רק חייכתי לעצמי בשקט והודיתי בליבי לאלוהים על חסדים קטנים.
 

מורן א

New member
חסדים קטנים

של אושר, של אהבה, של לפקוח את הבוקר איתה ולקנח את הלילה - איתה. סיפור מקסים, עם המון אהבה. תאמיני לי, הכל גורל!
 
../images/Emo23.gif

עלו לי דמעות כשקראתי. ריגשת אותי princhipeta . אני עם מורן, הכל גורל! (אז תאמיני גמלי) וחוץ מזה, קבענו בשלישי, נכון?
 

princhipeta

New member
תודה רבה לכולכם

על התגובות החמות, משמח מאוד מאוד את הלב
תודה
 

מורן א

New member
נו?

אני רצה לקרוא את ההמשך. (את לא יודעת עד כמה את מחזירה אותי אחורה לצבא
)
 
למעלה