princhipeta
New member
בוקר אחד- חלק א'
בוקר אחד- חלק א' אני יושבת בעבודה בעוד בוקר משעמם. באמת שכבר נמאס לי מהמקום הזה. פתאום הפלאפון של אחת המזכירות מצלצל בצלצול מוכר ומעצבן. לרגע אני קופאת, מנסה להבין מאיפה הוא מוכר לי ואחריו אני שוקעת בזיכרונות. השעון המעורר בפלאפון שלי מצלצל בשעה 04:10. אני מתעוררת בשנייה ומשתיקה אותו, רק לא להעיר אף אחת. בשבועיים שאני פה, פיתחתי שנאה חמורה לצלצול הזה שמבשר את סוף הלילה. אני מפהקת לי בשקט ושוקלת להתענג על עוד עשר דקות שינה לפני יום ארוך נוסף, אך ברגע שאני נזכרת למה קמתי כ"כ מוקדם, הלב שלי מתמלא בהתרגשות ואני מוותרת. אני מתיישבת על המיטה ושוקלת איך לעזאזל אפשר לרדת מהמיטה בלי לשבור איזה רגל. מילא ששמו פה מיטות קומתיים, אבל מה כ"כ קשה להביא סולם? החדר חשוך ואני בקושי מזהה את החפצים. בסוף אני מהמרת על איזה קיטבג נפוח שנראה לי רך מספיק וקופצת. למזלי הנחיתה עברה בשלום. אני מנסה לפתוח בשקט את הדלת, ומתמלאת בי תחושת גאווה של נמלטת מהחוק. הדלת חורקת ברעש מצמרר ולרגע אני מצטערת שאנחנו לא ישנות באוהלים. אני לוקחת את הפלאפון ויוצאת החוצה אל האוויר הקר. הפנס הבודד מחוץ למגורים שלנו דולק ועוזר לי לזהות את הנעליים שלי משורת נעלי הצבא המצוחצחות שמחוץ לחדר. ברגע שאני יוצאת אל השביל הלב שלי מתחיל לדפוק מהר. 'רק שאף אחד לא יעבור פה', אני חושבת לעצמי. אני הולכת מהר, לבושה בפיג'מה, או באיך שהם אוהבים לקרוא לזה פה- בגדי מד"ס. תכננתי פשוט לרוץ את המרחק הקצר ולהעמיד פנים שזוהי ריצת בוקר שגרתית, אבל פתאום זה נשמע לי שקוף מדי, אז אני פשוט הולכת מהר, מותחת את הידיים באוויר ומתכוננת לבריחה של חיי.
בוקר אחד- חלק א' אני יושבת בעבודה בעוד בוקר משעמם. באמת שכבר נמאס לי מהמקום הזה. פתאום הפלאפון של אחת המזכירות מצלצל בצלצול מוכר ומעצבן. לרגע אני קופאת, מנסה להבין מאיפה הוא מוכר לי ואחריו אני שוקעת בזיכרונות. השעון המעורר בפלאפון שלי מצלצל בשעה 04:10. אני מתעוררת בשנייה ומשתיקה אותו, רק לא להעיר אף אחת. בשבועיים שאני פה, פיתחתי שנאה חמורה לצלצול הזה שמבשר את סוף הלילה. אני מפהקת לי בשקט ושוקלת להתענג על עוד עשר דקות שינה לפני יום ארוך נוסף, אך ברגע שאני נזכרת למה קמתי כ"כ מוקדם, הלב שלי מתמלא בהתרגשות ואני מוותרת. אני מתיישבת על המיטה ושוקלת איך לעזאזל אפשר לרדת מהמיטה בלי לשבור איזה רגל. מילא ששמו פה מיטות קומתיים, אבל מה כ"כ קשה להביא סולם? החדר חשוך ואני בקושי מזהה את החפצים. בסוף אני מהמרת על איזה קיטבג נפוח שנראה לי רך מספיק וקופצת. למזלי הנחיתה עברה בשלום. אני מנסה לפתוח בשקט את הדלת, ומתמלאת בי תחושת גאווה של נמלטת מהחוק. הדלת חורקת ברעש מצמרר ולרגע אני מצטערת שאנחנו לא ישנות באוהלים. אני לוקחת את הפלאפון ויוצאת החוצה אל האוויר הקר. הפנס הבודד מחוץ למגורים שלנו דולק ועוזר לי לזהות את הנעליים שלי משורת נעלי הצבא המצוחצחות שמחוץ לחדר. ברגע שאני יוצאת אל השביל הלב שלי מתחיל לדפוק מהר. 'רק שאף אחד לא יעבור פה', אני חושבת לעצמי. אני הולכת מהר, לבושה בפיג'מה, או באיך שהם אוהבים לקרוא לזה פה- בגדי מד"ס. תכננתי פשוט לרוץ את המרחק הקצר ולהעמיד פנים שזוהי ריצת בוקר שגרתית, אבל פתאום זה נשמע לי שקוף מדי, אז אני פשוט הולכת מהר, מותחת את הידיים באוויר ומתכוננת לבריחה של חיי.
