בוקר אור

[אלומת האור]

לא ניסיתי, חומר למחשבה ../images/Emo62.gif../images/Emo20.gif

 

[SILIVAS]

../images/Emo24.gif

הקולאז'ים שאת מכינה מעניינים מאוד

 

[אלומת האור]

תודה, רק התחלתי עם זה ../images/Emo24.gif

 

[אמא של דוכסית]

../images/Emo24.gifלאט לאט ,לא חייבים הכל בבת

אחת .תסתכלי מאיפה התחלת ותחיכי . מבחינתינו -את נהדרת וקחי את הזזמן שאת צריכה .....

 

[אלומת האור]

תודה רבה - בדיוק מה שהייתי צריכה

לשמוע (לקרוא)

גדול, אור

 

[maybesure]

צודקת

אין מה להלחץ מנקיונות וסדר. צריך לעשות אותם בקצב הנכון שמתאים לך, ואם צריך עזרה אז נחמד שהיא התאפשרה לך. ועדיין אף אחד לא צריך להכתיב לך קצב, גם אם את קוראת פה שאחרות מספיקות יותר, זה לא חייב להיות השוט שמדרבן אותך. מותר להמשיך גם אחרי פסח. יש תחושה כאילו הפסח הזה הוא איזה יעד שהכל חייב להיות עד אליו. אני בכלל לא מתייחסת לעובדת היות החג הזה. ואם את לא מארחת אז בכלל, את צריכה לעשות קודם כל מה שמתאים לבריאות שלך. עם נטיה לאלרגיה לא הייתי מתקרבת בכלל לאבק. גם אני אלרגית לאבק, ואני עושה זאת במנות קטנות לאורך כל השנה כדי להחשף מה שפחות. בכלל - כבר כמה שנים שאני משאירה את סידור הארונות לעונה החמה באמת שכבר אפשר לאפסן סופית את בגדי החורף, ואז גם מנקה אותן יסודי. פסח נראה לי מוקדם מידי. אפילו למי ששומרים כשר לפסח - אבק זה לא חמץ. בטח לא בחדרי שינה אם לא אוכלים שם. שמחה לקרוא שאת יוצרת, זה נפלא! מרפא לנפש ולשעמום

 

[אלומת האור]

אין לי כל כך ברירה...

כל הבית שלי כמו מלכודת אבק אחת גדולה... וגמלך - תודה גדולה על העידוד

אור

 

[חדר משלה]

פרה-פרה

נהדר שיש מנקה שעוזר לך במטלות הגדולות. אני גיליתי שאני לא מסוגלת לנקות מעבר לרבע שעה. עשרים דקות לכל היותר. וכל מה שגדול יותר - מחכה שמישהו יבוא לעשות אותו... הבית לא עומד למסדר המפקד. הבית צריך להיות כולו שלך, מחבק, נוח ונעים. ואם הבית נעים, לא ממש משנה שיש קצת אבק על הטלויזיה או כמה נעלים מפוזרות בכניסה. כברת הדרך הזו מ"לא נעים" ל"נעים" היא לא פשוטה, אבל ברגע שמגיעים לאזור ההוא שבו טוב לך - הפרטים הקטנים פחות חשובים (ואפשר לטפל בהם בהדרגה, כמה דקות בכל פעם).

 

[אלומת האור]

גחגחגח זה לא קצת אבק ../images/Emo6.gif

יותר כמו אבק עם קצת בית

שלא לדבר על הברדק - ולמי שעדיין לא מכירה את הסיפור שלי, אז בתימצות: בת 32, רווקה, יתומה משני הורים, חרדות ודיכאון שמנעו ממני במשך שנים לסדר / לנקות / למיין או בכלל לזחול החוצה מהמיטה (רק מה שממש ממש חייבת) כשרק חתול ענק ומדהים ביופיו ובחמודיותו מוציא אותי לאור. בהמשך - תכנית רוחנית שאני נמצאת בה - מחזירה אותי לחיים, גם תרופות, ועכשיו גם התחלתי טיפול חדש עם אוריינטציה מאד מסויימת שכנראה נזקקתי לה מאד. זו פעם ראשונה שאני עושה סדר יסודי בבית וגם נקיון ואכן היתה לי עזרה פעמיים אינטנסיביות. עכשיו לא יודעת מה יהיה, אין לי יותר מדי כסף (לא עובדת). אגב, לפני 4 חודשים בדיוק נשרף הבניין שאני גרה בו, ורק במזל גדול הרכוש אצלי לא ניזוק (רק חדר המדרגות עבר פגיעה רצינית ותשתית החשמל אף היא). השריפה היתה הדירבון הרציני ביותר לקחת את הבית בידיים ולהפוך אותו למקום שנעים לחיות בו, נעים, ולא רק הכרח. תודה רבה לך על התגובה

אור

 

[חדר משלה]

נשמע שאת תוקפת בכל החזיתות ../images/Emo13.gif

גם את הבלגן שבחוץ וגם את הבלגן שבפנים. איזה מזל ששום דבר מהיקרים לך לא ניזוק בשריפה. שוב, זו דרך ארוכה-ארוכה שאת עוברת, חלק מהדרך הוא לשנות הרגלים ודרך מחשבה של שנים. זה לא קורה ביום או ביומיים - הייתי אומרת שחודשים או שנים הם פרק זמן סביר יותר לראות שינוי אמיתי ועמוק. אבל עד אז יש שינויים קטנים ונחמדים, כמו סבוניה חדשה באמבטיה או לזרוק את כ---ל התחתונים המרוטים ולקנות קולקציה חדשה - שמשמחים ונותנים טעימה של מה יהיה כשיהיה יותר סדר מבלגן. לגבי אגרנות, אני כאמור עברתי דירה לא מעט בשנים האחרונות, כולל מעבר לחו"ל, ונאלצתי להפרד מהרבה חפצים שנצמדתי אליהם ותוך כדי זריקה-ארגון-מיון הגעתי לכמה תובנות. <מסתכנת בלהשמע כמו פסיכולוגית ברבע גרוש - אנא התעלמי אם הדברים נשמעים דביליים מדי> נאחזתי בחפצים "על כל צרה שלא תבוא". כשנאלצתי להפרד, קודם כל רוב הצרות כלל לא באו. שנית, איכשהו, עם המקום שפיניתי נכנסו חפצים חדשים, שמתאימים לי כפי שאני עכשיו ולא כפי שהייתי, נגיד, בגיל 17 או בגיל 22 או 29 או... (ונפסיק כאן ברשותכן). ותמיד, תמיד היה לי כל מה שאני זקוקה לו. איך? ככה. הסתדר. כמו לעצור את הנשימה ולקפוץ למים הקרים - ולגלות שהם בעצם בריכה נעימה וחמימה. חיים הם התחדשות, תנועה, כשהחפצים בזרימה תמידית פנימה-החוצה את בעצם ממציאה את עצמך כל פעם מחדש.

 

[אלומת האור]

כמה מוכר...

"על כל צרה שלא תבוא"... כמה דברים כאלה יש לי...

תודה, תודה על העידוד, ולא, בכלל לא חושבת שמה שכתבת דבילי

אור